צו הריסה שניתן כנגד מבנים שנבנו ללא היתר בניה לא יידחה פעם נוספת

א.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא כהן) מיום 8.11.07 בבר"ע 1217/07, בה נדחתה בקשת המבקש ליתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (השופטת הוד) מיום 10.9.07 בבש"א 2457/07, שבגדרה נדחתה עתירת המבקש לצו מניעה זמני נגד עבודת הריסה אשר מתוכננת בסככות המצויות - לטענתו - בחזקתו (במסגרת תיק עיקרי א' 2518/07).

הבקשה ורקעה

ב.        (1) הבקשה מעלה פרשה עתיקת-יומין - בגלגולה הנוכחי החלה לפני למעלה מחמש עשרה שנים - שהולידה הליכים משפטיים רבים, פליליים בתחום הבניה שלא כדין (כנגד המשיב 1, אחי המבקש, שיכונה להלן המשיב), ואזרחיים. בקליפת אגוז, המדובר במבנים המוחזקים בלא היתר שהמשיב צוה לפנותם ולהרסם, ושהמבקש, אחי המשיב, מתנגד להריסתם בטענה כי הוא המחזיק בהם.

           (2) המבנים מצויים על פני שטח של דונם בקירוב, במקום הנודע כואדי אלנמר, בגוש 16900 חלקות 2, 6 7, 9 ו-10 בכפר אכסאל (יצוין, כי בהליכים הפליליים שיוזכרו להלן נקובה גם חלקה 12 בגוש 16559; החלקות כולן יכונו המקרקעין). המבקש, העוסק בגידול צאן ובקר, טוען כי הוא מחזיקם הבלעדי של המקרקעין. אולם כמפורט לקמן, עד לאחרונה שימש המשיב הכתובת הרשמית לגביהם - מאז הוגש, ביום 20.5.92, כתב אישום נגדו בגין עבודות בניה ללא היתר. המשיב נצטווה ארבע פעמים על הריסת המבנים בבית משפט השלום בבית שאן (גזר-דין מיום 6.12.93 בת"פ 1228/92- צו הריסה, ללא הרשעה, עד חודש יוני 1996; גזר דין מיום 6.5.01 בת"פ 1803/00 - צו ההריסה הוארך בשמונה עשר חודש; פסק דין מיום 30.12.03 בת"פ 473/03 - המשיב הורשע באי-קיום הצו, אולם בשל קיום הליך אזרחי מקביל, בו טען המשיב להפרת הסכם מצד המינהל (ת"א (נצ') 1062/01), הוארך הצו בחמישה עשר חודשים נוספים; גזר-דין מיום 28.1.07 בת"פ 126/06 - המשיב הורשע באי-קיום הצו, נקנס והוענש במאסר על תנאי, וכן נצטווה לקיימו בתוך שישה חודשים). ביני לביני, עתר ב-2004 מינהל מקרקעי ישראל לסילוק ידם של המבקש, המשיב ושלושה אחים נוספים מן המקרקעין (ת"א 6132/04; להלן תביעת המינהל). הליך זה עדיין מתנהל, בין היתר בשל סכסוך השורר בין האחים לעניין הזכויות במקרקעין והפיצוי מהמינהל. מכל מקום, בעקבות הצו האחרון הרס המשיב סככה של כעשרים מ"ר בלבד, ושלח מכתב למשיבה 3 בקשה לסיוע בקיום הצו ביחס לסככות המוחזקות על-ידי המבקש.  

           (3) אחר הדברים האלה עתר המבקש, במרץ 2007, לבית משפט השלום בנצרת בבקשה ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הריסת המבנים, וסעד הצהרתי כי המבנים והסככות שייכים לו. במסגרת התביעה הוגשה בקשה לצו מניעה זמני. הליך זה הוא נשוא הבקשה הנוכחית.  

ג.        בית משפט השלום - לאחר קיום דיון, בו העיד המבקש - דחה את הבקשה. בהחלטתו קבע, כי המבקש לא הוכיח את זכותו במקרקעין; טענתו לבעלות בסככות נטענה בעלמא ולא נתמכה בראיות, ואף המבקש הודה במחלוקת בינו לבין המינהל לגבי הבעלות במקרקעין. על כן - כך נפסק - אין עומדת לו עילת תביעה לכאורה, ואין להיעתר לבקשתו למתן סעד זמני. עוד נקבע, כי הבקשה הוגשה שלא בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים - שכן המבקש הודה כי אין לו היתר בניה לסככות; ואף נקבע שטענתו, שלא ידע כלל על ההליכים הפליליים נגד אחיו, אינה אמינה (בין היתר, על בסיס התרשמות בית המשפט מעדותו), ועומדת בסתירה לעולה מתביעת המינהל. בית המשפט קבע עוד, כי הגשת הבקשה לוקה בשיהוי ניכר; וכן, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש בשל משכם הרב של הליכי ההריסה, ומנגד, העובדה כי הנזק למבקש, ככל שיוכח, ניתן לפיצוי כספי.

ד.        המבקש עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה ליתן רשות ערעור, ובית המשפט דחה את הבקשה, בקבעו כי אין הצדקה במקרה להתערב בשיקול דעת הערכאה הדיונית בעניין סעד זמני. בית המשפט חזר עוד על טעמי בית משפט השלום בדחיית הבקשה, וביניהם העדר ראיות בדבר זכות במקרקעין, הגשת הבקשה שלא בתום לב, חוסר נקיון כפיים ושיהוי ניכר, ומאזן הנוחות הנוטה לטובת המשיבים. מכאן הבקשה הנוכחית.

ה.        (1) בבקשה המפורטת טוען בא כוח המבקש טענות מרובות, המתבססות כולן על זכויותיו הנטענות של המבקש במבנים. במישור העובדתי נטען, כי המבקש הוא בעל הסככות והמכלאות ששטחן מאות מ"ר, ואילו למשיב סככה בשטח 20 מ"ר בלבד, ואינו מתפרנס מנכסי המבקש. נטען עוד, כי בניגוד לאמור בהחלטות הקודמות לא היתה למבקש ידיעה בדבר ההליכים שנוהלו נגד המשיב ובדבר צו ההריסה, ואף בתביעת המינהל היה המבקש בתחילה לא מיוצג.

           (2) בפן המשפטי קורא המבקש לעזרתו את הכלל fraus omnia corrumpit (המירמה מבטלת את הכול), בטענו כי ההחלטות הקודמות הנוגעות לעניין בוססו על תרמית מצד המשיב. עוד נטען, כי בהליכים עד כה נפגעו זכויותיו, כיוון שנתקיים דיון בעניין הנכס בבעלותו בהיעדרו, ובלא שנשמעו טענותיו בטרם מתן צו ההריסה. המבקש קובל על הוצאת הצו הפוגעת, לטענתו, בזכות הטיעון, בזכות הגישה לערכאות ובזכות להליך הוגן. כן נטען, כי במתן צו הריסה שיפוטי ללא הרשעה, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, אין די בהצבעה על הבניה ללא היתר, ויש להוכיח כי ישנה הצדקה בנסיבות העניין ליתן צו כזה בשל האינטרס הציבורי. לטענת המבקש, הצדקה כזו לא הוכחה ואף לא נשקלה על-ידי הערכאות הקודמות. לעניין מאזן הנוחות נטען, כי המדובר במקור פרנסתו של המבקש ומשפחתו מאז ילדותו, וכי במקרקעין מצוי גם בית משפחתו של המבקש, ומנגד, דווקא בשל התקופה הארוכה שבה היו המבנים תחת צו הריסה שלא מומש, לא יינזקו המשיבים אם תתעכב ההריסה בחודשים ספורים נוספים עד לבירור טענותיו.

           (3) אציין עוד, כי הבקשה הוגשה ב-21.12.07 באיחור בן יום. ביום 7.2.08 ניתנה החלטת הרשמת לקבל את הבקשה להארכת המועד, ולאחר מכן הובאה הבקשה בפניי (ביום 13.2.08). במהלך העיון בבקשה להארכת מועד הגיש המבקש, ביום 28.1.08, בקשה למתן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד, נוכח הודעתם של המשיבים על כוונה להוציא לפועל את צו ההריסה באותו היום. למחרת עידכן המבקש, כי טרם מומשה הכוונה.  

דיון

ו.        לאחר העיון בבקשה, שלא הותירה אבן שלא ביקשה להפכה, חוששני שאין בידי להיעתר לה. מעורבותה של ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית לגבי מתן סעד זמני תיעשה במשורה (ע"א 418/79 תאני נ' כהן, פ"ד לד(4), 161, 165, 167 (1980); רע"א 1181/97 קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסמה, ניתנה ביום 15.5.97); רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסמה, ניתנה ביום 15.11.98); רע"א 8267/07 סאמר נ' מוסא (לא פורסמה, ניתנה ביום 14.10.07); ראו גם יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין) 620 (1995)), קל וחומר כשהבקשה דנן נדונה ב"גלגול שלישי" (במניין ההליך הנוכחי), ואינה מעלה שאלה משפטית או ציבורית עקרונית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982); רע"א 9123/07 מעייני נ' עכו ביי בע"מ (לא פורסמה, ניתנה ביום 30.10.07)).

ז.        (1) אף לעיצומה של הבקשה אין בידי להיעתר לה. המלומד זוסמן בספרו הנזכר לעיל (עמ' 620-613) מפרט את ארבע השאלות שיעמדו לנגד עיני בית המשפט בדונו בצו מניעה זמני: נחיצותם של הסעד הזמני ושל התערבות בית המשפט טרם בירור התביעה; הוכחת זכות לכאורה המצדיקה עילת תביעה; מאזן הנוחות, ובתוך כך האפשרות לפיצוי כספי בהעדר צו; ושיקולי יושר - ניקיון כפיו של מבקש הסעד ותום ליבו (ראו להרחבה גם דודי שוורץ סדר דין אזרחי - חידושים, תהליכים, מגמות 409-390 (תשס"ז)). המבקש דנא לא חלף על פני המשוכות שבפניו, ובראש וראשונה לא הוכיח, כפי שציינו הערכאות הקודמות, זכות לכאורה המצדיקה מתן צו מניעה. ויודגש, היה למבקש יומו המלא בדיון בצו בבית משפט השלום, וניתנה החלטה מפורטת וממצה; בית המשפט המחוזי נדרש לכך אף הוא. ברי כי משמעות הסעד המבוקש היא הקפאתו לזמן נוסף של צו ההריסה, העומד וממתין לביצועו כבר כמעט חמש עשרה שנים. ניסוח הסעד המבוקש בהליך העיקרי באופן שמכיל גם את הסעד הזמני אין בו בלבד כדי סיוע למבקש (ראו רע"א 3642/02 אטיאס נ' עיריית אילת (לא פורסמה, ניתנה ביום 22.5.02; להלן עניין אטיאס)), אף כי אין כמובן לטעת מסמרות לגבי תוצאתו של ההליך העיקרי באשר לסעד ההצהרתי שנתבקש. אולם לעניין הסעד הזמני, המבקש אינו חולק על העדר היתר בניה למבנים שהוא טוען לבעלות בהם, והגם שהוא טוען לזיקה של שנים ארוכות למקרקעין, הנה הנזק העלול להיגרם לו, אם יזכה בסופו של יום, הוא נזק כספי הניתן לפיצוי (ראו גם עניין אטיאס; וכן זוסמן, בעמ' 617). אין צורך להכביר דברים על המדיניות השיפוטית בכל הנוגע לבניה בלתי חוקית; ראו לדוגמה ע"פ 6720/06 ישראל דביר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22.8.06); עוד ראו ע"פ 733/05 אמזלג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ב-20.2.05); ע"פ 3413/05 מדינת ישראל נ' פרי (לא פורסם, ניתן ב-20.7.05). אכן, לאמיתם של דברים דומה כי מהותו של הסכסוך בגלגולו הנוכחי היא כספית, והתביעה הנוכחית נדמית קשורה בטבורה לתביעת המינהל, ולא אוסיף.

           (2) חשוב מכך, סבורני כי הצדק עם בתי המשפט הקודמים בקביעותיהם שעתירתו של המבקש הוגשה בשיהוי, והיא לוקה מבחינת ניקיון-הכפיים ותום הלב. בית משפט השלום ציין, כי "מהתנהלות המבקש עולה, כי המבקש כילכל צעדיו לאור ההחלטות בהליך הפלילי בעניינו של אחיו ולכן, רק לאחר שהבין, כי בית המשפט בהליך הפלילי לא ידחה פעם נוספת את ביצוע צו ההריסה, הגיש בקשתו זו" (בעמ' 6). הסכסוך בין המבקש למשיב אינו חדש, ועדויות לו מצויות כבר בהליך האזרחי הקודם (ת"א 1062/01). אף אם התנהלות הרשויות מעלה גם היא סימן שאלה בהקשר זה - משידעו על הסכסוך ועל טענות המבקש, וכללוהו בתביעה לסילוק-יד, מדוע לא צירפוהו לכל הפחות להליך הפלילי האחרון? - אך אין להלום, מנגד, את טענותיו של המבקש שלא היה מודע לצו ההריסה ביחס למבנים. יוזכר, כי בית משפט השלום מצא את עדותו של המבקש בנושא זה בלתי מהימנה, ואף סותרת את אמירותיו בדבר מודעותו לתביעת המינהל. המבקש ידע, אפוא, על הכוונה להריסת המבנים למצער מאז שנת 2004. המבקש עותר להתערבות בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, ולכך לא מצאתי מקום. לא למותר להביא עוד, בהקשר זה, מדברי המלומד שוורץ, כי "תום הלב אשר מבקש הסעד הזמני צריך לעמוד בו אינו מצטמצם לתום לב סובייקטיבי בלבד, והיעדרו יכול להתבטא גם ב'עצימת עיניים' וגם במחדל רשלני" (שוורץ. בעמ' 407; וראו גם רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4) 433, 443-441 (2001)).

           (3) אוסיף עוד, כי קשה להלום גם את יתר טענותיו של המבקש, ומסופקני אף אם בחר להעלותן בהליך המתאים. "בכל הנוגע לטענות מירמה כנגד פסקי ^-דין ישראליים מקומיים ההלכה היא כי לא בנקל יהיה ניתן לבססן" (ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(3) 1, 17 (2004) - הנשיא ברק, וראו עוד שם, 19-15); ודומני כי המבקש אינו עומד בתנאים המהותיים, וספק אף אם בתנאים הדיוניים, להעלות טענה זו. אף ביחס לטענותיו של המבקש ביחס לפגיעה בזכות הגישה לערכאות, סבורני כי אין למבקש להלין אלא על עצמו ביחס להליך בו בחר לנקוט; ומכל מקום, אין לומר כי לא היתה לו גישה לערכאות, בתיק זה ובתיק האזרחי הקודם. ולגבי טענתו של המבקש לגבי צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, דומני כי נסיבות העניין מדברות בעדן באשר להצדקתו של צו ההריסה שהוצא למשיב.

ח.        אשר על כן, אין בידי להיעתר לבקשה. ממילא מתייתרת בקשתו של המבקש למתן צו ארעי, ככל שזו עומדת על כנה. חזקה על המשיבים כי יתנו למבקש ארכה סבירה של 45 יום להיערך לביצוע הצוים.

           ניתנה היום, י"א באדר א' תשס"ח (17.2.08).