צו איסור התחרות שהוטל על בעל מניות לשעבר בחברת שמעבירה סדנאות בישול ישאר על כנו

1.        בפני בקשות רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופט י' זפט), בגדרה של המרצת פתיחה שהגישו המשיבים למתן צווים כנגד המבקשים, האוסרים על האחרונים להתחרות בעסקי המשיבים, או לעמוד בקשר עם לקוחותיהם של המשיבים. הבקשה הראשונה (רע"א 81/08) מופנית כנגד החלטה לדחות את בקשת המבקשים להגיש כתב תשובה מתוקן לבקשה למתן צו מניעה זמני שהוגשה כנגדם (להלן: ההחלטה הראשונה). הבקשה השניה (רע"א 1743/08) מופנית כנגד החלטה למתן סעד ארעי האוסר על המבקשים להתחרות בעסקי המשיבה 2, או לפנות לספקיה, עד להכרעה בבקשה לסעד זמני אשר תינתן לאחר ההכרעה בבקשה הראשונה (להלן: ההחלטה השניה). החלטתי לדון בשתי הבקשות במאוחד, לאור התשתית העובדתית המשותפת שבבסיסן. בהסכמת המבקשים, החלטתי לדון בשתיהן כבערעור, בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), ולדחות את שני הערעורים, מן הטעמים המפורטים להלן.

הרקע להחלטות נשוא בקשות רשות הערעור

2.        בבסיסה של המרצת הפתיחה שהגישו המשיבים בבית המשפט קמא, עומד הסכם מחודש יוני 2007 לסיום התקשרות בין המבקש 1 והמשיב 1, שהחזיקו במשותף במניות המשיבה 2, חברה שעיסוקה הוא בהעברת סדנאות ייחודיות ללימוד בישול (להלן: ההסכם). בהסכם נקבע כי המבקש 1 יופטר מהתחייבויות מסוימות, וזאת כנגד התחייבותו שלא להתחרות בעסקיה של המשיבה 2 במשך 24 חודשים, ולא לפנות ללקוחותיה. יחד עם המרצת הפתיחה הגישו המשיבים, בתאריך 6.11.07, בקשה למתן צווי מניעה זמניים. המבקשים הגישו, בתאריך 14.11.07, את תשובתם המפורטת. דיון התקיים בתאריך 28.11.07, ובית המשפט הנכבד קמא הורה לצדדים להגיש את סיכומיהם, דבר שהמשיבים עשו במועד. המבקשים לא הגישו סיכומים מטעמם: בתחילה הגישו "בקשה דחופה לצירוף מסמכים ולתיקון בהתאם של פרוטוקול הדיון" - בקשה שהתקבלה בחלקה. בתאריך 20.12.07 הגישו - באמצעות באי-כוח חדשים - "בקשה  בהולה" להגשת כתב תשובה מתוקן לבקשה למתן צו מניעה זמני, אשר  בבסיסה  עמדה הטענה כי כתב התגובה שהוגש מטעמם "איננו קרוב אף למיצוי כל טענותיהם", והוא "חוטא לאמת". ההנמקה לבקשה הבהולה גרסה כי כתב התשובה המקורי הוגש בלחץ זמנים ומבלי שלמבקש 1 יתאפשר "לשחזר את כל האירועים שקדמו לחתימת הצדדים על הסכם הפירוק ביניהם". עתה, נטען, משעבר המבקש 1 על המסמכים, הוא "הבין את עוצמת השקרים העומדים מאחורי [תביעת המשיבים]". בקשה זו נדחתה במסגרת ההחלטה הראשונה, מן הטעם שהוגשה לאחר סיום הדיון בתובענה שהתקיים במעמד הצדדים, ואף לאחר חלוף המועד שנקצב להגשת סיכומי המבקשים, ומבלי שתימצא הצדקה להתרת הגשתו של כתב התשובה המתוקן. על ההחלטה הראשונה הוגשה כאמור, בתאריך 2.1.08, בקשת רשות ערעור ברע"א 81/08.

3.        במקביל להתפתחויות הנסקרות לעיל, ובהיעדר סיכומים מטעם המבקשים, הגישו המשיבים, בתאריך 7.1.08, בקשה למתן פסק דין בתובענה על יסוד החומר בתיק בית המשפט. המבקשים הודיעו בתגובה כי הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה בענין כתב התשובה. נראה כי טיעון זה די היה בו לשיטתם על מנת להמשיך ולא להגיש סיכומים מטעמם (ואפילו בקשה לדחיית המועד להגשת הסיכומים הם לא טרחו להגיש). לאור האמור קבע בית המשפט הנכבד קמא, בהחלטה השנייה, מתאריך 22.1.08, כי לאור הנסיבות, המלמדות לכאורה על הפרת ההסכם, אזי:

"בהתחשב בכך שלא ניתן יהיה להאריך את תקופת תניית אי התחרות אפילו יימצא שעשהאל פעל בניגוד להתחייבותו שלא להתחרות בעסקי החברה ו/או לפנות ללקוחותיה, נראה שראוי ונכון ליתן סעד ארעי שיאסור על [המבקשים] להתחרות בעסקי החברה ו/או לפנות לספקי החברה ו/או לקוחותיה עד להכרעה בבקשה לסעד זמני אשר תינתן לאחר ההכרעה ברע"א 81/08 [היא הבקשה הראשונה - ח' מ']." (ההדגשה הוספה).

            על רקע זה הוציא בית המשפט הנכבד קמא שני צווים ארעיים: אחד האוסר על המבקשים להתחרות בעסקי המשיבה 2, וצו נוסף האוסר על המבקשים לפנות למטרה מסחרית ללקוחות המשיבה 2. על הצו האוסר על המבקשים להתחרות בעסקי המשיבה 2, הגישו המבקשים, בתאריך 24.2.08, את בקשת רשות הערעור השנייה. בבקשתם הם מלינים שאף שלא ניתנה החלטת בית משפט זה בבקשת רשות הערעור על ההחלטה הראשונה, מיהר בית המשפט קמא ליתן את החלטתו השנייה, בלא שיעמוד בפניו כתב התשובה המתוקן שביקשו המבקשים להגיש. כן הגישו המבקשים לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה השנייה, אף שטרם נדחתה בקשה דומה שהגישו לבית המשפט המחוזי לעיכוב ביצועה של אותה החלטה ממש, כמצוות תקנה 467 לתקנות. בתאריך 9.3.08 "עדכנו" המבקשים את בית משפט זה כי בתאריך 26.2.07 דחה בית המשפט הנכבד קמא את הבקשה האמורה שהגישו לו לעיכוב ביצוע החלטתו, וביקשו כי בית משפט זה ייתן את החלטתו בבקשה המקבילה העומדת בפניו.

4.        כאמור, דין הערעורים להידחות. אעבור עתה לדון בטעמים המצדיקים תוצאה זו.

הטעמים לדחיית הבקשה הראשונה

5.        נימוקיו של בית המשפט הנכבד קמא בנושא זה בהחלטתו (החלטה שהמבקשים טענו כי לא נומקה) - מקובלים עלי. לכך ראוי עוד להוסיף מספר הערות נוספות: 

(א)      הנימוק של המבקשים בבקשתם להגיש כתב התשובה מתוקן, הגורס כי כתב התשובה המקורי שלהם - אליו נלווה תצהיר מפורט של המבקש 1 - "חוטא לאמת", לאו נימוק הוא. גם הטענה לפיה המבקש 1 פעל בלחץ זמנים ולא היתה לו שהות "לשחזר את כל האירועים שקדמו לחתימת הצדדים על הסכם הפירוק ביניהם" היא מוקשית. לוח הזמנים שהכתיב בית המשפט הנכבד קמא בתיק היה סביר בנסיבות העניין, והמבקשים אף לא ביקשו במועד כלשהו ארכה להגשת התשובה מטעמם. היתה להם שהות בת שבוע עד להגשת תשובתם, שבועיים נוספים עד לדיון, ושלושה שבועות נוספים עד למועד הגשת הסיכומים מטעמם, תקופה במהלכה ודאי יכול היה המבקש 1 להשלים את "שחזור האירועים" - ובפרט כאשר מדובר באירועים שאירעו חודשים אחדים לפני הגשת המרצת הפתיחה.

(ב)      נימוקי המבקשים לבקשה לתיקון כתב התשובה ודאי שאין בהם כדי להצדיק את תיקון כתב התשובה בעיתוי שהדבר נתבקש - לאחר שהתקיים כבר דיון לגוף הבקשה לסעדים הזמניים, לאחר חקירת הצדדים, ולאחר הגשת הסיכומים מטעם המשיבים. 

(ג)       השוואה בין כתב התשובה המקורי וכתב התשובה המתוקן שהמבקשים ביקשו להגישו מלמדת כי חרף טענת המבקשים, אין בתיקון המבוקש כדי לסייע לבעלי הדין בגיבוש השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת ביניהם, ואין בו לפיכך כדי להביא לייעול ההליך המשפטי, טעם המצדיק ככלל מתן היתר לתיקון כתבי טענות (ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי, פ"ד מו(3) 214 (1992), רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427, 431 (1998)). כפי שטענו המשיבים בצדק (סעיף 49 לתגובתם לבקשה הראשונה), כתב התשובה המתוקן אינו כולל טענות שונות באופן מהותי מאלו שנטענו בכתב התשובה המקורי. למעשה, דומה כי המטרות היחידות שעמדו בבסיס הבקשה להגשת כתב התשובה המתוקן היו שתיים אלה:

המטרה האחת - "שיפור עמדות" של המבקשים לעומת כתב התשובה המקורי, לאחר שדעתם לא נחה, ככל הנראה, מתוצאות הדיון שנערך במעמד הצדדים - טעם שוודאי אינו יכול להצדיק את תיקון כתב התביעה בנסיבות העניין.

המטרה השנייה - הרצון להוסיף לכתבי הטענות - לאחר שנסתיים הדיון - עוד מספר ראיות (שעיקרן - מספר טיוטות נוספות של ההסכם).

           אין איפוא הצדקה לחרוג כאן מן הכלל לפיו ניהולו התקין של ההליך מחייב את בעלי הדין להגיש את ראיותיהם ב"חבילה אחת", כאשר המבקשים לא שכנעו את בית המשפט הנכבד קמא - ואף לא את בית משפט זה - כי בנסיבות שלפנינו, בלא ראיות אלה, לא יוכל בית המשפט לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות (השוו: רע"א 1297/01 מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד נה(4) 577, 579 (2001))      

הטעמים לדחיית הבקשה השנייה

6.        אף במקרה דנן נימוקיו של בית המשפט הנכבד קמא למתן ההחלטה השנייה, מקובלים עלי. גם כאן אוסיף עוד מספר שיקולים המצדיקים דחיית בקשה זו: 

(א)      המבקשים טוענים כי בית המשפט הנכבד קמא שגה בקבלו את החלטתו, מבלי שהתיר למבקשים להגיש כתב תשובה מתוקן מטעמם. טענה זו מתייתרת שעה שמצאתי כי בדין דחה בית המשפט הנכבד קמא את בקשת המבקשים לתיקון כתב התשובה מטעמם.

(ב)      ממקרא הבקשה עולה כי המבקשים סוברים שבית המשפט הנכבד קמא נעתר לבקשת המשיבים ליתן להם צו מניעה זמני כנגד המבקשים, כאמור בבקשה לצו מניעה זמני מתאריך 6.11.07 - ולא היא. כמובהר במפורש בהחלטתו, בית המשפט נתן למשיבים סעד ארעי, הנועד לעמוד בתוקפו "עד להכרעה בבקשה לסעד זמני אשר תינתן לאחר ההכרעה ברע"א 81/08". בדין עשה כך בית המשפט הנכבד קמא. המבקשים החליטו לעשות דין לעצמם, ואף שלא הגישו כל בקשה לקבלת ארכה להגשת סיכומיהם בבקשה לסעד זמני, נמנעו מלהגישם. תחת זאת הם הגישו את הבקשה לתיקון כתב תביעה, וגם כאשר זו נדחתה, הם לא הגישו את סיכומיהם, על דעת עצמם. בנסיבות אלו, מובן כי על בית המשפט הנכבד קמא היה לבחון את הצורך במתן סעדי ביניים למשיבים, בשים לב לדחיפותם, ובפרט לאחר שנתבקש לעשות כן בידי המשיבים. הסעד הארעי שבחר בית המשפט הנכבד קמא לתיתו הוא מוצדק בנסיבות העניין, ודאי כאשר לא היו מונחים בפני בית המשפט סיכומים מטעם המבקשים, אלא רק כתב תשובה מטעם המבקשים שהם הגדירו אותו בעצמם כ"חוטא לאמת".