צדוק נ' דגן ואח'

החלטה

1.בפני בקשה לביטול עיקולים במסגרת תביעה כספית בסך 222,230 ש"ח, לפיצויים בגין הפרת הסכם מכירת נכס מקרקעין.

הבקשה להטלת עיקולים - כללי

2.העובדות, על פי כתב התביעה והבקשה להטלת עיקולים, הן כדלקמן:

א.התובעת, הגב' אדווה טאסלר, רכשה בית מגורים מאת הנתבעים, ה"ה שרה וראובן דגן ("הנתבעת" ו"הנתבע", בהתאמה). בית זה כלל גם יחידת מגורים נוספת, ללא היתר בניה.

ב.הנתבעים יצרו בפני התובעת מצג, כי ליחידה זו היתר בניה, או כי ניתן לקבל לגביה היתר בניה. לימים, הוצא היתר – אולם על פיו יכולה היחידה לשמש כמחסן, בלבד. גם בעיית רטיבות שהיתה בנכס הוסתרה ממנה. כן נאלצה להרוס פרגולה שנבנתה שלא כדין, ושעל הנתבעים היה להרוס אותה.

ג.הנתבעים הפרו, איפוא, את התחייבויותיהם והצהרותיהם בהסכם המכר, וחייבים לפצות את התובעת. כתוצאה מכך הם נתבעים לשלם לה את הסכומים הבאים: 135,000 ש"ח הפרש בין שווי יחידת מגורים לשווי מחסן; 7,150 ש"ח אבדן דמי שכירות; 5,000 ש"ח עלות הריסת פרגולה; כ-15,000 ש"ח הפרש בין עלות שיפוצים במועד בו היתה אמורה לבצע אותם לבין העלות שנתיים לאחר מכן, כשאלה בוצעו בפועל (לאחר תום הליך קבלת ההיתר); 25,000 ש"ח השתתפות בעלות שיפוצים שכבר ביצעה; ו-35,000 ש"ח השתתפות בעלות שיפוצים שעליה עוד לבצע.

3.בנוסף על העובדות האמורות, טענה התובעת עוד, כי הנתבעים גרושים, כי הנתבע מכור לטיפה המרה ואינו עובד, ואין לו הכנסה, ואילו הנתבעת הציגה בפניה מצגים, לפיה היא זקוקה נואשות לכסף – וכל זאת על רקע החזקת סך 150,000 ש"ח מתוך כספי תמורת המכר בנאמנות עבור הנתבעים, שעה שהנתבעת דרשה (ודרישתה נענתה בחיוב) לשחרר לידיה סך 75,000 ש"ח מתוך סכום זה, כדי לממן את האדריכל שעבודתו נדרשה לשם הוצאת היתר הבניה.

הבקשה המשלימה והמצאתה

4.מן הראוי להדגיש, כי הבקשה הוגשה בשני חלקים, כשהבקשה המקורית נדחתה בהחלטת כב' הרשמת בונדה מיום 3.6.2011, בשל העדר תשתית לקיום חשש מפני הכבדה על ביצוע פסק-הדין – ובקשת המשך התקבלה בהחלטתי מיום 27.6.2011, בה הוריתי על העיקולים המבוקשים.

5.הנתבעים הגישו בקשה לבטל את העיקולים. מלשון בקשה זו – כמו גם מדברי ב"כ הנתבעים בדיון שהתקיים – ניתן להבין כי הנתבעים לא היו ערים למכלול ההליכים בתיק, וסברו כי ההחלטה מיום 27.6.2011 (בה נעתרתי לבקשה) ניתנה על יסוד הבקשה המקורית. התברר, כי לידי ב"כ הנתבעים הגיעו רק הבקשה המקורית וההחלטה הסופית, בלא הבקשה המשלימה והתצהיר שתמך בה.

6.מטעם זה, ומאחר שבבקשה המקורית כמעט ולא נטען דבר לגבי מצבם האישי והכלכלי של הנתבעים, תמכו הנתבעים את בקשתם לביטול העיקול רק בתצהירה של הנתבעת, בהתייחסות לאלמנטים הנוגעים לעילת התביעה; ואילו לגבי שאלת החשש מפני הכבדה הסתפקו בטענה הכללית (והנכונה) כי הבקשה (המקורית) אינה מניחה תשתית עובדתית לחשש שכזה. הנתבע, איפוא, כלל לא נתן תצהיר, ואף לא התייצב לדיון.

7.הנתבעים נדרשו, לפיכך, במעמד הדיון, לגבש עמדתם באשר להמשך בירור ההליך, כאשר ניתנה להם האפשרות לבקש דחיית הדיון, על מנת שיתאפשר להם לעיין בנחת ביתר כתבי הטענות; אולם, הם ביכרו להמשיך הדיון לאחר עיון מהיר בתצהיר הנוסף, ושתי המצהירות נחקרו.

8.כבר עתה אקדים ואומר, כי לא מצאתי יסוד להחלטה אופרטיבית כלשהי על יסוד הבעייתיות שהתעוררה בהמצאת הבקשה והצו לנתבעים, בנסיבות שתוארו. ב"כ התובעת הצהיר לפרוטוקול כי הוא שהכין את החומר למשלוח, וכלל בו גם את התצהיר הנוסף; ב"כ הנתבעים הצהיר לפרוטוקול, כי לא קיבל את התצהיר הנוסף; אלא, שהמסירה היתה לבנה של הנתבעת ולנתבע, ולא לב"כ הנתבעים, ולא מן הנמנע כי בשלב כלשהו בגלגול הבקשה מאלה לבא-כוחם, נשמט התצהיר הנוסף. אמנם, לטעמי, וכך גם אמרתי בדיון, נכון היה ממילא לצרף גם את החלטות הביניים (הגם שאלה אינן מנויות במפורש ברשימת המסמכים שיש להמציא על פי תקנה 367 לתקנות סדר הדין האזרחי), ואם היו מצורפות – הרי שב"כ הנתבעים היה מסיק כי חסר לו תצהיר נוסף, והיה יכול להיערך מבעוד מועד; ברם, באותה מידה, נכון היה בעיני שב"כ הנתבעים, בעת שהוא נערך לדיון בבקשה לביטול העיקול, היה מעיין גם בתיק בית המשפט, ולו לשם הזהירות, במיוחד בשים לב לפער הזמנים הגדול (8 ימים) בין הבקשה המקורית להחלטה שניתנה. איני יכול לקבוע, כמובן, מה היה במעטפה, אולם איני נזקק לכך. הנתבעים בחרו את שבחרו בדיון, ובכך נסתם הגולל על סוגיה זו (למעט, כמובן, שלא תהיינה כל תוצאות אופרטיביות גם לאי-התייצבות הנתבע לדיון).

הבקשה לביטול העיקולים

9.לגוף העניין, טענות הנתבעים הן, כי דין העיקולים להתבטל, הן משום שהתובעת לא חשפה את כל המסמכים המהותיים בפני בית המשפט, הן משום שאין לה עילת תביעה, והן משום שלא הונחה תשתית עובדתית ראויה לקיום חשש מפני הכבדה (זאת אף לאחר עיון בתצהיר המשלים). המסמך שלא נחשף הוא זכרון דברים שנחתם קודם לחתימת הסכם המכר, ובו נכתב כי לבית מצורף "מחסן", דווקא. לאור זכרון דברים זה, לשיטת הנתבעים, גם עילת התביעה העיקרית נשמטת מיניה וביה, שכן הנתבעים לא הפרו את המצגים שיצרו; זאת ועוד, סכומי התביעה הנשענים על שיפוצים או השתתפות בעלותם מופרכים ואינם ניתנים לייחוס לנתבעים. לעניין ההכבדה – הרי שהגם שאין מחלוקת כי הנתבע סובל מבעיית אלכוהול ואינו עובד באופן מסודר, הרי שלכל אחד משנת הנתבעים בית מגורים משלו, ואין כל חשש כי פסק-הדין לא יכובד, אם תזכה התובעת בתביעתה.

דיון והכרעה

10.אקדים ואומר, כי לטעמי, צודקים הנתבעים בטענתם העיקרית, ודין העיקול להתבטל.

11.פרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכותרתו "סעד זמני", הוא הצריך לענייננו, ומתוכו עניין לנו בעיקר בשתי תקנות: מקובל לכתוב, כי התנאים להטלת כל סעד זמני קבועים בתקנה 362, והם, (1) השתכנעות בית המשפט "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה", (2) מאזן הנזקים, ו-(3) הגשת הבקשה בתום לב ומידתיות הסעד. על תנאים אלה מוסיפה תקנה 374 תנאי הנוגע לעיקולים זמניים בלבד, והוא, אם "שוכנע [ביהמ"ש] על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".

12.לשם הדיוק, וגם אם במקרה דנן אין לכך בסופו של דבר חשיבות של ממש, לאור התוצאה אליה הגעתי, רק התנאי הרשום כמס' 1 לעיל, וזה האחרון, הם תנאי-יסוד להטלת העיקול הזמני. שני ה"תנאים" הנוספים, מאזן הנזקים ושאלת תום הלב והמידתיות, מוגדרים בתקנה 362(ב) כשיקולים נוספים של בית המשפט לשקול בעת מתן ההחלטה, אולם לאו דווקא כתנאים בלתם-אין.