צד לבוררות אינו רשאי להעלות טענת תרמית, לאחר שויתר על טענה זו בהסכם

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו (ה.פ. 1552/06, כב' השופטת ד' פלפל) אשר דחה תובענה לתיקון או לביטול פסק בוררות שניתן על ידי כב' הבורר עו"ד יורם וסרצוג, ואשר קיבל, בכפוף לתנאים מסוימים, תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי במסגרת ה.פ. 799/03 (כב' השופטת ר' משל).

הרקע העובדתי

1.        בשנת 1995 התקשרה המבקשת, חבר לחייל בע"מ, בהסכם רב שנתי עם המשיבה, האגודה למען החייל, לעריכת מפעל הגרלות, שעד אז נוהל והופעל על ידי המשיבה, והיווה מקור הכנסה עבורה. במסגרת ההסכם הוחלט, כי המבקשת תנהל את מפעל ההגרלה, וחלק מהרווחים ממפעל זה יופנו למשיבה. לאחר שהמבקשת הפעילה את מפעל ההגרלה במשך מספר חודשים, התחוור לה כי מפעל ההגרלה אינו רווחי כלל, והיא נאלצה להתמודד עם הפסדים ניכרים שנגרמו לה עקב ניהולו. בעקבות זאת,  הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבה ומנהלה (ת"א 1256/95). לאחר הגשת התביעה, נוהלו בין הצדדים מגעים שונים, ובסיומם, בחודש ינואר 1996, נחתם הסכם פשרה בין הצדדים (להלן: הסכם הפשרה). בהסכם נכלל, בין היתר, סעיף בוררות. במסגרת הסכם הפשרה, הוסכם בין הצדדים כי ניהול מפעל ההגרלה יוחזר לידי המשיבה, ובתמורה לכך תשלם המשיבה למבקשת סכום של 3.9 מיליון ש"ח מדי שנה, בתנאי ש"הכנסותיה של המשיבה מדי שנה בשנה קלנדארית ממפעל ההגרלה, לא יפחתו מ-7 מיליון ש"ח נטו לשנה" (סעיף 5.2 להסכם הפשרה).

2.        כחצי שנה לאחר החתימה על הסכם הפשרה, בחודש יולי 1996, חודש מפעל ההגרלה במסגרת הסכם של המשיבה עם חב' טמפו, אשר זכתה בזיכיון מטעם המשיבה להפעילו. בחודש ספטמבר 1998, לאחר בקשות חוזרות ונשנות של המבקשת, הודיעה לה המשיבה, כי בשנת 1997 נתקבל אצלה בגין הפעלת מפעל ההגרלות סכום הנמוך מ-6 מיליון ש"ח. לכן, היא אינה נדרשת להעביר תשלום כלשהו למבקשת. בחודש ספטמבר 1998, הגיע לסיומו ההסכם בין המשיבה לבין חב' טמפו הנזכר לעיל.

3.        עוד באותו חודש, כרתה המשיבה הסכם עם מפעל הפיס להפעלת מפעל ההגרלות (להלן: ההסכם הראשון עם מפעל הפיס). במסגרת הסכם זה, התחייבה המשיבה להימנע כליל מקיום הגרלה כלשהי למשך 5 שנים, ובתמורה, התחייב מפעל הפיס לשלם למשיבה תשלום שנתי בשיעור של 12 מליון ש"ח. לאור קשיים באישור הסכם זה על ידי הרשות להגבלים עסקיים, חזרו בהם הצדדים מההסכם. בחודש נובמבר 1999 נכרת בין המשיבה לבין מפעל הפיס הסכם המבטל את ההסכם הראשון, וגם במסגרתו התחייב מפעל הפיס לשלם למשיבה סכום כסף קבוע מידי שנה, העולה על שווי של 7 מיליון ש"ח בשנה קלנדארית (להלן: ההסכם השני עם מפעל הפיס). בשלב זה, התעוררה מחלוקת בין הצדדים בענייננו, האם ההסכם השני בין המשיבה למפעל הפיס מחייב העברת סכום של 3.9 מליון ש"ח למבקשת בהתאם להסכם הפשרה ביניהם.

4.        המבקשת טענה כל העת, כי ההסכמים בין המשיבה למפעל הפיס מהווים את "הכנסותיה של המשיבה מידי שנה בשנה קלנדארית, ממפעל ההגרלה", כפי שהדבר הוגדר בהסכם הפשרה. בהתאם לפרשנות זו, היא דרשה מהמשיבה לשלם לה סכום של 3.9 מיליון ש"ח בשנה, כפי שסוכם בהסכם הפשרה. המשיבה, לעומת זאת, דחתה את דרישותיה של המבקשת, והעניקה פרשנות שונה להסכם השני עם מפעל הפיס. לפיכך, לצורך יישוב המחלוקת, הפעילה המבקשת את זכותה על פי סעיף 6 להסכם הפשרה, להעביר את הענין לבוררות. עו"ד יורם וסרצוג מונה לתפקיד זה על ידי הצדדים. המבקשת הגישה לבורר כתב תביעה, ובו טענה כי מכוח הסכם הפשרה היא זכאית לקבל מהמשיבה תשלום בגין ההסכם השני עם מפעל הפיס.

5.        בחודש מרץ 2003, נתן הבורר פסק בורר חלקי במחלוקת בין הצדדים, ובו הוא קיבל באופן חלקי את תביעתה של המבקשת (להלן: פסק הבוררות החלקי). הבורר קבע כי במישור העקרוני, זכאית המבקשת לקבל את הסכומים המגיעים לה מהמשיבה בגין ההסכמים של המשיבה עם טמפו, וכן בגין ההסכם הראשון עם מפעל הפיס, וזאת ככל שהפדיון עלה על 7 מליון ש"ח. עם זאת, הוא קבע, כי המבקשת אינה זכאית לקבל כספים על פי ההסכם השני עם מפעל הפיס, שכן עניינו של אותו הסכם הוא במתן סיוע של מפעל הפיס לאגודה למען החייל, ולכן אינו עונה לתנאי המחייב את האגודה בתשלום למבקשת. לצורך מתן פסק הבורר המשלים, הורה הבורר למשיבה להגיש אישור רואה חשבון לגבי הכנסותיה בשנים 1996-2001, והודיע כי על סמך דו"חות אלה ייקבע הסכום המדויק שעליה לשלם למבקשת. המשיבה הגישה אישורים מטעם רואי חשבון, ומהם עלה כי ההכנסות נטו של המשיבה מההסכם עם טמפו ומההסכם הראשון עם מפעל הפיס בשנים הרלבנטיות היו נמוכות מן הרף עליו הוסכם בהסכם הפשרה. בחודש מאי 2003 הכריע הבורר בפסק סופי כי המבקשת אינה זכאית לכל תשלום שהוא מהכנסות מפעל ההגרלה, שכן הכנסות המשיבה בפועל ממפעל ההגרלה בשנים הרלבנטיות לא עלו על דרישת הסף של 7 מיליוני ש"ח לשנה קלנדארית, כפי שנקבעה  בהסכם הפשרה.

6.        המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה לבטל את פסק הבוררות בעילה של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, ואי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות ולהביא ראיות בפני הבורר (להלן: הבקשה הראשונה לביטול פסק הבורר). במסגרת הדיון, הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין בתאריך 5.7.2005. על פי ההסכם, הענין יוחזר לבורר לצורך דיון בפסק המשלים בלבד, וזאת כדי לאפשר למבקשת להעלות בפני הבורר טיעונים נוספים לגבי אופן ביצוע התחשיב החשבונאי בדבר הכנסות המשיבה. כן הוסכם במפורש כי "פסק דין זה ממצה את כל הטענות שהועלו על ידי מי מהצדדים האחד כלפי רעהו" (ה"פ 799/03, כב' השופטת ר' משל, להלן: ההסכם הדיוני). המבקשת נמנעה מחידוש הליכי הבוררות, ולא פנתה שוב לבורר בבקשה לבחון את אופן ביצוע התחשיב החשבונאי.

7.        בחודש מאי 2006, לאחר חלוף קרוב לשנה מאז ניתן פסק הדין בבקשה הראשונה לביטול פסק הבורר, פנתה המבקשת למשיבה במכתב וטענה להסתרת מסמכים ולתרמית בהליך הבוררות, והודיעה כי אם לא תקבל את המגיע לה, תפנה לערכאות. פנייתה נדחתה על ידי המשיבה.

8.        ביום 28.12.2006 פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה נשוא הליך זה לתיקון פסק הבורר או לביטולו (להלן: הבקשה השנייה לביטול פסק הבורר).

           בבקשתה, טענה המבקשת כי המסמכים שהסתירה המשיבה, המהווים פרוטוקולים של דיונים פנימיים שנערכו אצלה, עוסקים בשני ההסכמים שהיא היתה צד להם עם מפעל הפיס. פרוטוקולים אלה מעידים על כך שהמשיבה ביצעה תרמית כלפי המבקשת, המצדיקה התערבות בפסק הבוררות, ואף את ביטול הפסק מכוח הוראת סעיף 24(10) לחוק הבוררות, התשל"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). המבקשת ביקשה מבית המשפט לתקן את פסק הבורר החלקי באופן שייקבע בו כי המסמכים החדשים מעידים באופן ברור שההסכם השני עם מפעל הפיס ממשיך את ההסכם הראשון, ולכן מזכה אותה בתשלומים בהתאם להסכם הפשרה.

9.        בית המשפט המחוזי דחה על הסף את התובענה משני טעמים: האחד - כי חלף המועד להגשת בקשת הביטול בהתאם לחוק הבוררות; השני - כי קיים מעשה בית דין, לאור הסכמת הצדדים, אשר קבלה תוקף של פסק דין, בהליך הביטול הראשון של פסק הבורר. בית המשפט קמא סילק על הסף את התובענה, בלא שנערך בירור של הטענות לגופן.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

טענות הצדדים

10.      המבקשת טוענת, כי בקשת רשות ערעור זו מעלה שאלות יסודיות הנוגעות לביטול הליך מחמת תרמית, ובכלל זה שאלות של מדיניות משפטית ראויה בנסיבות בהן מתגלות עובדות מהותיות חדשות, המצביעות על כך שהושג פסק בורר בתרמית; טיב הידיעה הנדרשת לצורך מניין המועדים הקבועים בחוק הבוררות לענין הגשת בקשה לביטול פסק בוררות על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, ומהו המועד הנכון להגיש תביעה לביטול פסק הבוררות על פי אותה הוראה.

11.      לגוף הענין, טוענת המבקשת כי אין לייחס למשיבה ציפייה לגיטימית לסופיות הליכי הדיון בבוררות מקום בו היא עצמה נקטה בדרכי תרמית והסתרה במהלך ניהול הליך הבוררות. לטענתה, שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית דין, ויש לבטל פסק דין כאשר מתגלות ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה בטרם מתן פסק הדין. אשר לקביעת בית המשפט קמא בדבר התיישנות, טוענת המבקשת כי הליך הבוררות טרם הסתיים, שכן בהסכם הדיוני שנחתם בין הצדדים בחודש יולי 2005 במסגרת הליך הביטול הראשון, הוסכם לבטל את פסק הבוררות הסופי לצורך מתן אפשרות תגובה למבקשת על טענות המשיבה בענין ההתחשבנות, וכן לשם חקירת המצהיר מטעם המבקשת ורואי החשבון שלה. אולם, פסק בוררות סופי בענין זה טרם ניתן עד עתה. כן טוענת המבקשת כי בכל מקרה, הידיעה הממשית שלה על המסמכים החדשים התגבשה רק ביום 19.11.2006, עת אישר בפניה החוקר הפרטי כי אכן מדובר במסמכים מקוריים של המשיבה, ולכן מרוץ הזמנים להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר החל ממועד זה ואילך. לדברי המבקשת, הצדק מחייב דיון בבקשת רשות הערעור לגופה, ואין מדובר במקרה המצדיק סילוק על הסף, כפי שהוחלט על ידי הערכאה קמא.

12.      מוסיפה המבקשת וטוענת, כי ההבנות בינה לבין המשיבה שהביאו להסדר הדיוני בחודש יולי 2005, הושגו רק לאחר שהמשיבה הכחישה בכל הזדמנות את קיומם של פרוטוקולים נוספים שלא הוצגו למבקשת. המבקשת טוענת, כי המסמכים החדשים עוסקים בהתקשרות המשיבה בשני ההסכמים עם מפעל הפיס, ולכן חובה היה על המשיבה לגלותם בהקדם האפשרי. לדבריה, המשיבה נמנעה מלהציג בפני הבורר ראיות מהותיות וחיוניות, ובכך מנעה ממנו להכריע במחלוקת על בסיס מלוא החומר הרלבנטי. אילו היו מסמכים אלה מוצגים בבוררות בשלב מוקדם יותר, ההכרעה בבוררות היתה שונה לחלוטין. לטענתה, המסמכים החדשים הוסתרו ממנה בכוונת מכוון, שכן תוכנם תומך באופן מובהק בעמדותיה כפי שהוצגו בבוררות, ושומט את הקרקע תחת עיקרי טענותיה של המשיבה. המסמכים החדשים מצביעים על כך שהמשיבה ראתה בשני ההסכמים עם מפעל הפיס חוליות באותה שרשרת, ולפיכך גם ההסכם השני מזכה את המבקשת בתשלום הסכום שנקבע לזכותה בהסכם הפשרה.

           לאור כל אלה, עותרת המבקשת כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, ויורה על תיקון פסק הבוררות, או, לחילופין, על ביטולו, מחמת שהושג בתרמית.

13.      המשיבה טוענת מנגד, כי אין מקרה זה מעלה שאלה המצדיקה התערבות בית משפט זה בהחלטת בית משפט קמא, ולא מתקיימים תנאי הסף למתן רשות ערעור בענין של בוררות. לא עולה בהקשר זה כל שאלה עקרונית כללית המצדיקה מתן רשות ערעור. בית המשפט קמא קבע במישור העובדתי כי לא נתגלו עובדות חדשות העשויות לשמש יסוד לבקשה לביטול פסק בורר, ובכל מקרה, לא נתגלו עובדות חדשות בתוך 45 יום עובר להגשת בקשת הביטול השניה. שנית, בית המשפט קמא קבע במישור העובדתי כי הטענות בגינן התבקש ביטול פסק הבורר כבר הועלו על ידי המבקשת, נדונו והוכרעו לגופן על ידי בית המשפט במסגרת בקשת הביטול הראשונה. לכן, למבקשת היה יומה בבית המשפט, ואין לאפשר לה לפתוח חזית מריבה חדשה. יש, אפוא, לראות את הכרעת בית המשפט קמא כהכרעה עובדתית ספציפית למקרה הנדון, שאינה מעלה כל שאלה עקרונית הראויה למתן רשות ערעור. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי גם לגופם של דברים, אין בטיעוני המבקשת כל ממש.