צבר ואח' נ' פרנס ואח'

פסק דין

בתאריך 12.2.13 אירעה תאונה בה היו מעורבים רכבה של התובעת ורכבה של הנתבעת, המבוטח על ידי הנתבעת 2.

הנתבעת 2 הגישה תביעה שכנגד נגד התובעת. המבטחת, אליהו חברה לביטוח בע"מ צורפה כנתבעת שכנגד, לבקשתה.

בכתב התביעה, טענה התובעת כי יצאה בנסיעה לאחור מחניית ביתה, ולאחר שהתיישרה בנתיב הנסיעה פגע בה רכבה של הנתבעת מאחור, משום שלא שמר מרחק.

לטענת הנתבעת, עובר לתאונה נסעה במהירות איטית, כמתחייב מתנאי הדרך ברחוב הסמוך לבית ספר, כשלפתע הרגישה מכה חזקה בדלת הימנית. לאחר שהמשיכה מעט בנסיעה, עצרה את רכבה כדי להחליף פרטים עם התובעת.

בחקירתה הנגדית של התובעת התברר כי לא הספיקה להתיישר בנתיב הנסיעה. כך עולה מעדותה, ומתמונות כלי הרכב שהציגה, המדגימות את מיקום רכבה בעת התאונה (ת/3) ומהתרשים שציירה (ת/4). בטופס ההודעה לחברת הביטוח נרשם כי כמעט סיימה את היציאה, כאשר רכב הנתבעת שפשף את רכבה (ת/1). איני סבורה כי הגרסה המופיעה בכתב התביעה מעידה על חוסר מהימנות מצד התובעת, אשר בעצמה הציגה את תמונה ת/3 בה ניתן לראות את מיקום רכבה בעת התאונה. נראה כי הניסוח בכתב התביעה נבע מאי הבנה.

הנתבעת טענה אף היא, בעדותה, כי רכבה של התובעת היה במקום בו הוא נראה בתמונה ת/3, היינו בלט משפת המדרכה אל תוך הכביש. יחד עם זאת, הבהירה הנתבעת, כי לא ראתה את רכבה של התובעת לפני התאונה, אלא רק אחרי הפגיעה.

התובעת העידה כי הבחינה ברכבה של הנתבעת במראה, וראתה שהנתבעת אינה רואה אותה, לכן עצרה, כי ידע שתפגע בה.

מעיון בתמונות המתארות את מוקדי הנזק של שני כלי הרכב (ת/2 ו- נ/1) עולה כי רכבה של התובעת נפגע בחזית האחורית, ורכבה של הנתבעת נפגע בדלת קדמית ימינית וכנף ימין, כולל המראה מימין. ניתן להבחין בסימני שפשוף לאורך דופן ימין. אופי הפגיעה ברכבה של הנתבעת תומך בגרסת התובעת, שכן לו היה רכב התובעת פוגע ברכב הנתבעת תוך כדי נסיעה לאחור, ניתן היה לראות מכת מעיכה ברכב הנתבעת. מוקדי הנזק בכלי הרכב תומכים בעדות התובעת לפיה הבחינה ברכבה של הנתבעת, וראתה שמהירותה גבוהה והיא אינה מבחינה בה, ולפיכך עצרה את רכבה.

ככלל, מוטלת על רכב הנוסע לאחור חובה לוודא כי הדרך פנויה וכי ניתן להשתלב בה, מבלי לגרום לפגיעה, בהתאם לתקנה 45 לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961. אולם, במקרה הנדון, מצוי מקום החניה ממש בסמוך לצומת ובו פניה ימינה אל הרחוב בו אירעה התאונה. על פי עדותה של התובעת מצויה הפניה ימינה מרחק של כ- 10 מטרים בלבד ממקום התאונה. הנתבעת לא ידעה להעריך את המרחק, ולפיכך אני מקבלת את עדותה של התובעת בנדון. הנתבעת החלה, אם כן, את נסיעתה בכביש בו אירעה התאונה, רק כ- 10 מטרים לפני מקום התאונה, משכך, אף אם התובעת בדקה היטב ומצאה שהדרך פנויה ורק אז החלה בנסיעה לאחור, לא היתה לה אפשרות למנוע את התאונה, שכן התובעת העידה כי רכב הנתבעת הופיע לעיניה רק כאשר כבר היתה במהלך הנסיעה לאחור.

מעיון בתמונות ת/3, עולה כי כשליש מאורכו של רכב התובעת היה כבר בתוך הכביש, בעת התאונה. במצב זה, היה על הנתבעת להבחין בו, ולו היתה נוסעת במהירות המתחייבת מתנאי הדרך, בעת הפניה ימינה ומיד לאחריה, היה עולה בידיה לבלום ולמנוע את התאונה.

לטענת הנתבעת, העובדה שרכבה לא נפגע כלל בחזית, מעידה שלא היא פגעה ברכב התובעת, אלא להיפך. הטענה הוצגה לתובעת, בחקירתה הנגדית, ובתשובתה הבהירה כי הנתבעת לא נסעה בנתיב בימיני בעת הפגיעה, אלא בין שני הנתיבים, בין רכב התובעת לבין רכב אחר שנסע באותה עת בנתיב הנגדי, אותו ניתן לראות בתמונה התחתונה בת/3 (בעמוד 3 לפרוטוקול שורות 13-17). עדותה של התובעת מהימנה בעיני, והיא מתיישבת באופן מלא עם מוקדי הנזק של שני כלי הרכב.

ממכלול הראיות עולה כי הנתבעת הבחינה ברכבה של התובעת שניות לפני התאונה, אך מאחר שהבינה כי לא תספיק לבלום ולמנוע את התאונה, הסיטה את רכבה שמאלה, וניסתה לעבור בין שני כלי הרכב - רכבה של התובעת מימין ורכב נוסף שנסע בנתיב הנגדי. הדבר מסביר את פגיעת השפשוף לאורך הדופן הימינית ברכב הנתבעת, ואת העובדה שהנתבעת עצרה את רכבה רק במרחק גדול מאוד ממקום התאונה (כפי שניתן לראות בתמונה התחתונה בת/3).

מהאמור לעיל, עולה כי התאונה נגרמה בשל רשלנותה של הנתבעת, אשר נסעה במהירות גבוהה מהסביר על פי תנאי הדרך, בהתחשב בעובדה ששניות קודם לתאונה פנתה אל תוך הכביש בו אירעה התאונה. אני קובעת כי היה על הנתבעת להבחין ברכבה של התובעת שהיה כבר בתוך נתיב הנסיעה הימיני, ומשלא הבחינה בו, הרי שנהגה בחוסר זהירות, וברשלנות.

מקובלת עלי עדותה של התובעת, לפיה הבחינה ברכבה של הנתבעת מיד לאחר שהנתבעת סיימה את הפניה ימינה, ואף הבחינה שהיא נוסעת במהירות גבוהה ואינה רואה את רכבה, אלא שבשלב זה לא היה בידיה למנוע את התאונה. כל שנותר לה לעשות הוא לעצור, וכך עשתה – דבר שמן הסתם הפחית את עצמת הפגיעה בשני כלי הרכב. בנסיבות אלא, לא מצאתי לייחס לתובעת אשם תורם כלשהו.

סיכומו של דבר:

אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 5,917 ₪ בתוספת הוצאות ושכר בטלה בסך 600 ₪.

התביעה שכנגד נדחית.

ניתן היום, כ"ג טבת תשע"ד, 26 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: