צבירת זכויות שבתון וצבירת זכויות בשבתון של עובדי מדינה בדירוג מחקר במשהב"ט.

הנשיא סטיב אדלר

          בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופטת לאה גליקסמן ונציגי הציבור מר אדי דלל (עובדים) ומר רענן גילאון (מעבידים); עב 1640/03 - עב 1645/03) מיום 31.1.2008 (להלן - פסק הדין קמא), בו התקבלה חלקית תביעה הנוגעת לצבירת זכויות שבתון ולצבירות זכויות בשבתון. בפסק הדין קמא נדחתה תביעת המשיבים בעע 187/08 (להלן - העובדים) ונקבע כי המילים " עד גיל 63 ועד בכלל " בתקנון השבתון בין הצדדים יפורשו כמזכות את התובעים בזכות לצבירת שבתון עד ליום הולדת 63 ולא מעבר לכך. לעומת זאת, התקבלה בפסק הדין קמא תביעת העובדים, חרף עמדת התובעת בעע 187/08 (להלן - המדינה), ונקבע כי הם זכאים לצבור ימי מחלה לצורך ניצול ו/או פדיון בגין תקופות השבתון שלהן יצאו בעבר או ייצאו בעתיד.

תמצית העובדות הצריכות לעניינו:

[2]     העובדים, כולם עובדי מדינה בהווה או בעבר המדורגים בדירוג המחקר במערכת הביטחון, ברפאל ובמשרד ראש הממשלה. במסגרת הגדרת תפקידם ותנאיהם, זכאים העובדים לשבתון. בעת הגשת התביעה, היו העובדים 1, 2, ו-6 גמלאים של שירות המדינה (להלן - העובדים הגמלאים) ותביעתם נסבה על זכויות שנצברו לזכותם, לכאורה, במהלך שירותם. לעומתם, היו העובדים 3, 4 ו-5 עובדים פעילים בעת הגשת התביעה (להלן - העובדים הפעילים) ותביעתם נסבה הן על זכויות שנצברו והן על זכויות שייצברו בעתיד לזכותם, במהלך שירותם.

[3]     בין העובדים למדינה נחתם ביום 25.6.1973 " תקנון שבתון לעובדים המדורגים בדירוג מחקר במערכת הביטחון" (להלן - תקנון השבתון) שנרשם כהסכם קיבוצי ביום 15.9.1974 (הסכם קיבוצי שמספרו 164/74).

          סעיף 11 לתקנון השבתון קובע, כי עובד מחקר היוצא לשבתון חייב לחזור לשירות בתום תקופת השבתון ולחתום על התחייבות להמשך שירות במשך שנה אחת מיום תום השבתון המאושר, ואף נקבעו סנקציות למקרה שהעובד יפר חובה זו. בסופו של סעיף 11, בשורה נפרדת, נאמר כי "זכות הצבירה לשבתון היא עד גיל 63 ועד בכלל".

          סעיף 11(ד) לתקנון השבתון מתייחס למצב בו העובד יפוטר מעבודתו שלא מטעמי עבירה פלילית או משמעת, או יפרוש להקצבה בגיל 65, שאז תהא ההתחייבות להמשך שירות "בטלה ומבוטלת".

          בסעיף 13 לתקנון השבתון נקבע, כי "בתקופת השבתון לא יהיה עובד המחקר זכאי לכל תשלום או מענק מקופת המדינה פרט לאמור בסעיף 6, 7 ו-8 לעיל" ובסעיף 14 לתקנון נקבע, כי "על אף האמור ב- 13 לעיל, תקופת השבתון תהיה מוכרת כתקופת שירות לכל דבר, לרבות חובת המעסיק לתשלום ההפרשות כמעסיק לביטוח לאומי ולמס מקביל כולל הפרשה לקרן השתלמות, תשלום עבור ספרות מקצועית וקצובת הבראה ונופש, פרט לכך שתקופה זו לא תזכה את העובד בימי חופשה בתשלום וכן צבירת מענק שבתון".

          ביום 14.6.1992, פרסם הממונה על השכר והסכמי עבודה " נוהל יציאה לשבתון של עובדי המחקר", שחל על עובדי מחקר בכל משרדי הממשלה (להלן - נוהל השבתון), בו נקבע כי "בכל מקרה בו ישנן אי התאמות בין המופיע בנוהל זה ובין תקנון השבתון הנ"ל - התקנון קובע". הנוהל קובע, בין היתר, כי בזמן השבתון אין צבירה של ימי חופשה רגילה, חופשת מחלה וצבירת שבתון. נוהל השבתון נדון בפני המוסד לבוררות מוסכמת ( בר"מ 5/91), אך יש מחלוקת בין הצדדים לעניין נפקות ההחלטה שהתקבלה.

פסק הדין של בית הדין האזורי

[4] בפסק דינו של בית הדין האזורי נקבע כדלקמן -

          ביחס לזכאות העובדים לצבור זכויות שבתון עד יום הולדתם ה-64, נדחתה תביעת העובדים, מטעמים הנוגעים לתכליתו של מוסד השבתון, לפרשנותו הנכונה של סעיף 11(ד) לתקנון השבתון ולנוהל שרווח, הלכה למעשה, במשך 30 שנה.   

          ביחס לזכאות העובדים לצבור ימי מחלה בתקופת השבתון, קבע בית הדין קמא, כי דין תביעת העובדים להתקבל, מטעמים הנוגעים ללשונו של סעיף 14 לתקנון השבתון, לנחיתותו הנורמטיבית של נוהל השבתון, להבדלים בין ימי חופשה בתשלום לבין חופשת מחלה, לצורך הענייני באפשרות של צבירת ימי מחלה, לאי-ידיעת העובדים ולכך שבתקופת שבתון אין מניעה לצבירתן של זכויות מסוימות, ובכללן ימי מחלה, בכפל.  

[5]     בכל הנוגע לעובדים הפעילים, נתן בית הדין קמא פסק דין הצהרתי, שעניינו זכאותם לצבור ימי מחלה לצורך ניצול ו/או צבירה בגין תקופות השבתון שניצלו בעבר או שינצלו בעתיד, לרבות זכאות לפדיון ימי מחלה אם וככל מי מהם יצא לגמלאות במהלך התקופה בה היה ההליך תלוי ועומד.

     בכל הנוגע לגמלאים, קבע בית הדין את הסכומים שעל המדינה לשלם להם בגין פדיון ימי מחלה, על פי תחשיב שהציגו ובהעדר תחשיב נגדי כלשהו מטעם המדינה.

עיקר טענות הצדדים בערעור

[6]     המדינה ערערה בעע 187/08, על קביעת בית הדין קמא, לעניין הזכות לצבירת ימי מחלה בתקופת השבתון וטענותיה הן, בתמצית, כדלקמן:

          (א) נוהל השבתון קובע, כי אין צבירה של ימי מחלה בשבתון ואין הוא גורע בכך מזכויות שבתקנון אלא מפרט את כוונת הצדדים ואת הנוהג, מה גם שלא נקבע מפורשות בתקנון כי קיימת זכות לצבירת ימי מחלה בשבתון ולקבלת פיצוי בגין אי-ניצול ימים אלה; (ב) תכליתה של הזכות לימי מחלה היא לאפשר לעובד שחלה לא להיפגע בשכרו אם וככל שנאלץ להיעדר מהעבודה עקב מחלה, ואין רלוונטיות לזכות זו בתקופת שבתון שבה מקבל העובד מענק בסך אלפי דולרים ללא תלות בנוכחותו במקום העבודה; (ג) עמדת המדינה עולה בקנה אחד עם הנוהג הקיים זה שלושים שנה ועם החלטת המוסד לבוררות מוסכמת (בר"מ 5/91) והתנהגות הארגון מלמדת על הסכמה מכללא; (ד) עובד החולה, חלילה, בתקופת השבתון, יכול לעשות שימוש במנגנונים שונים, שאינם מחייבים הכרה בימי מחלה בתקופה זו; (ה) לנסיבות של מחלה ממושכת המחייבת שימוש בימי מחלה צבורים יש פתרונות בדמות קרן ימי מחלה, וממילא תביעת העובדים לא התכוונה לסיטואציה אנושית זו אלא לזכות הכלכלית שעניינה פדיון הימים; (ו) הזכות לשבתון היא זכות ייחודית בסקטור הציבורי ונועדה לשפר את רמתו המקצועית של העובד ולא לצבירת רווחים כספיים; (ז) אין לזקוף את העובדה שהמדינה לא דרשה לדווח על ימי מחלה בתקופת השבתון לחובתה דווקא, בנסיבות בהן זה היה הנוהג וכללים לדיווח כאמור מופיעים בתקשי"ר; (ח) אי-ידיעת העובדים אינה רלוונטית, שהרי לפחות חלקם התמהמהו בהגשת תביעתם ומשך שנים, לא הלינו הגורמים הרלוונטיים על הנוהג שרווח; (ט) קביעת בית הדין קמא, כי האפשרות של כפל צבירת ימי מחלה אינה עילה לשלילת הזכות, בהתבססו על זכויות אחרות שיכולות להשתלם גם מצד המעבידה וגם מצד גורם אחר בתקופת השבתון, אינה מדויקת באשר אין הנדון דומה לראיה.    

[7]        העובדים ערערו בעע 193/08 על קביעת בית הדין קמא, לעניין תביעתם לזכאות לצבור זכויות שבתון עד יום הולדתם ה-64 וטענותיהם הן, בתמצית, כדלקמן: