צאלח ואח' נ' זיו ואח'

פסק דין

שתי תביעות:

האחת, תביעת התובעת 1 - ניזוקה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 [להלן – "חוק הפיצויים"]. התביעה הוגשה נגד נהג הרכב הפוגע והמבטחת של הרכב בביטוח חובה.

השנייה, תביעת המל"ל כלפי המבטחת, להשבת קצבת שר"ם ששילם וישלם לתובעת 1. תביעה זו מבוססת על ההסכם רב השנים מ – 1979, בין המל"ל לבין המבטחות בביטוחי חובה ואשר נדון בין היתר בד"נ 10114/03 המל"ל נ' אררט חברה לביטוח בע"מ [להלן – "ההסכם" ו – "הלכת אררט"]. ההסכם צורף במסגרת בקשת המל"ל למחיקתו כתובע מכתב התביעה ואינו שנוי במחלוקת. כל סכום שייפסק בתביעת המל"ל ינוכה מהפיצוי שייפסק לניזוקה.

רקע

1. הרקע להלן משלב הן את מצבה הכללי של התובעת שאינו תוצאת התאונה, הן את מצבה בעקבות התאונה והן את ההליכים בתיק.

ההליכים מול המל"ל עובר לתאונה - תקיפת החלטתו לשלול מהתובעת קצבת שר"ם החל מאוגוסט 2000

2. התובעת 1 [להלן – "התובעת"] התעוורה כליל ואף הוכרה על ידי המל"ל כנכה כללית בשנת 1986. מאז מוסכם כי המל"ל שילם, משלם וישלם לה קצבת נכות כללית.

3. לצורך פסק דין זה, עלינו להתמקד בקצבת שירותים מיוחדים [להלן – "שר"ם"]: בין השנים 1995 ו – 2000 הכיר המל"ל בזכאותה של התובעת לקצבת שר"ם ושילם לה קצבה בהתאם. והנה באוגוסט 2000, הפסיק מל"ל תשלום קצבה זו, לשיטתו, עקב חוסר שיתוף פעולה של התובעת שהביא ל"חוסר ניקוד מזכה".

4. וכאן החל מאבקה של התובעת במל"ל, לביטול השלילה של קצבת השר"ם. בשנת 2002 הגישה למל"ל תביעה מחודשת לקצבת שר"ם עבור התקופה משנת 2000 ועד בכלל, לשיטתה, עקב תלות מרבית בזולת, עקב העיוורון ועקב מצב נפשי. תביעה זו נדחתה על ידי וועדת עררים לשר"ם [להלן – "וועדת עררים"]. התובעת ערערה לבית הדין לעבודה. בפסק דינו מיום 18.5.03, החזיר בית הדין את הדיון לוועדת העררים והורה לה לקבוע את מידת תלותה של התובעת בזולת גם בהתחשב במצבה הנפשי.

התאונה מ – 12.6.03

5. טרם היה סיפק בידי וועדת עררים להתכנס כמצוות בית הדין, אירעה התאונה נשוא התביעה כאן: התובעת, ילידת 1.1.46, בת 57 באותה עת, נפלה ביום 12.6.03 ברדתה מאוטובוס בשדה התעופה ונגרמו לה שברים בקרסולה הימני [להלן – "התאונה"]. אין חולק כי התאונה הינה תאונת דרכים.

6. התובעת טופלה תחילה במרפאת עזרה ראשונה בשדה התעופה, לאחר מכן בחדר מיון של בית החולים תל השומר, שם בוצעו רדוקציה וגיבוס והופנתה לבקשתה לבית חולים רמב"ם הקרוב למקום מגוריה. ב – 20.6.03 אושפזה התובעת בבית החולים רמב"ם, נותחה לקיבוע פטישונים באמצעות פלטה, ברגים וחוטי מתכת ושוחררה ב – 29.6.03 עם המלצת איסור דריכה.

7. במהלך חודש יולי 2003 הוחלף הגבס, הומלץ על סד אחורי וביום 30.7.03 הומלץ על הסרת הגבס והתחלת פיזיותראפיה, שימוש בקביים ועדיין ללא דריכה. באוקטובר 2003 הומלצה והחלה בדריכה מלאה, בהמשך לאחר תלונות על כאבים הומלץ על ניסיון בגבס ל – 3 שבועות, אך המצב נותר בעינו. נשוב אל ההליכים שהתחדשו בוועדה.

ההליכים במל"ל לאחר התאונה

8. ב – 25.8.03 התכנסה וועדת עררים כמצוות בית הדין. נזכיר כי הדיון הוחזר אליה על מנת לקבוע את מידת תלותה של התובעת בזולת גם בהתחשב במצבה הנפשי וזאת בהתייחס לשלילת הקצבה מאוגוסט 2000. הוועדה שמעה את התובעת, בדקה אותה ואת החומר הרפואי: התובעת הובלה לוועדה על ידי בתה איילה, כשהיא ישובה על כסא גלגלים, נבדקה ומסרה לוועדה נתונים הן על מצבה בעקבות התאונה והן על מצבה ללא קשר לתאונה: בנושא התאונה, סיפרה על חוסר יכולתה לדרוך על הרגל, לעשות שימוש בקביים על אף המלצה ולהסיע עצמה בכסא גלגלים. היא מסרה כי משתמשת בהליכון לתרגול פיזיותראפיה ולמעבר. בנושא מצבה האחר, סיפרה לוועדה על נטילת תרופות פסיכיאטריות, על חוות דעת פרטית הקובעת כי היא שרויה בדיכאון ועל כך ש"בערך 4 שנים לא עושה שום דבר" ותלויה בבתה.

9. בהתייחס לפעולות היומיום הנבחנות כידוע בוועדה סיפרה התובעת: הלבשה – בכוחות עצמה אך בתה היא זו שמגישה לה את הבגדים. רחצה – פנים וידיים, בכוחות עצמה. גוף, גם בכוחות עצמה אלא שבתה נוכחת בעת הרחצה ועוזרת לה בחפיפת ראש. אכילה – בכוחות עצמה ובלבד שהמזון מוגש ומחומם עבורה. הפרשות – שולטת אך נזקקת לעזרה בניידות לשירותים.

10. וועדת העררים גיבשה את מסקנותיה הן ביחס לכל פעולה בנפרד והן בחלק המסכם:

"זקוקה לסיוע מועט בכל מטלות היומיום כתוצאה מהעיוורון והשבר בקרסול, ולא כתוצאה ממצבה הנפשי".

בחלק המודפס לסימון בסוף הטופס לא מופיעה אפשרות של "סיוע מועט". הוועדה סימנה את האפשרות: