צאלח(אסיר) נ' משרד הפנים ואח'

פסק דין

העותר תושב סודן עתר לביטול צו הגירוש שהוצא נגדו לפי חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד – 1954 (להלן: "חוק למניעת הסתננות), שחרורו ממשמורת והשבת אשרת 2(א)(5) לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), שהיתה ברשותו בטרם פגה. המשיבים טענו כי דין העתירה להידחות.

עיקר העובדות

העותר, אזרח סודן מחבל דרפור, הסתנן לישראל בשנת 2008. החל משנת 2010 הונפקו לעותר אשרות שהייה לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. העותר, בהיותו מחבל דרפור בסודן, חסה תחת ההגנה הקבוצתית שהמדינה נתנה לתושבי חבל זה.

ביום 19.6.12 נעצר העותר בחשד לביצוע עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים. בכתב האישום שהוגש נגדו ייחסה המאשימה לעותר עבירות על פקודת הסמים המסוכנים. עם הגשת כתב אישום ביקשה המאשימה את מעצרו של העותר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בקשה שנענתה.

ביום 17.10.12 לאחר שכתב האישום תוקן, הורשע העותר, על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן. נטען בכתב האישום המתוקן כי העותר מכר, ביום 19.6.12, לקצין משטרה שתי אצבעות חשיש וכן חתיכה נוספת במשקל כולל של 10.379 גרם בתמורה לסכום של 400 ₪. בחיפוש שנעשה בביתו מיד לאחר המכירה נתפס סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של 71 גרם נטו. משהודה העותר בעובדות האמורות, בית המשפט הרשיעו בביצוע עבירה של סחר בסם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, ובעבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודה.

לאחר שהתקבל תסקיר משירות המבחן, ביום 23.1.13 דן בית המשפט את העותר לעונש של 8 חודשים לריצוי בפועל החל מיום מעצרו 19.6.12, מאסרים על תנאי, חייבו לחתום על התחייבות וכן השית עליו קנס בסך 1,500 ₪.

ביום 28.1.13 פנה נציג המשטרה עו"ד עופר מסינג סנ"צ, רענ"ח מחוז דרום, בבקשה לרשות האוכלוסין לביטול רישיון ישיבה זמני (להלן: "הבקשה"), אליה צורפו כתב האישום ופסק הדין שניתן כנגד העותר. נכתב בבקשה, בין היתר, כי "ביצוע עבירות אלו מסכן את שלום הציבור ובטחונו, לפי סעיף 30א(ד)(2) לחוק למניעת הסתננות ...". יצויין כי באותו מועד לא היתה ברשות העותר אשרת שהייה כדין, משתוקפה פג בעת שהותו במאסר.

ביום 28.1.13 הוצא צו גירוש נגד העותר אשר תוקפו היה למשך 90 יום. ביום 4.2.13 הוצא צו גירוש נגד העותר ללא הגבלת זמן. צווי הגירוש הוצאו ע"י גב' ענבל משש מתוקף סמכותה לפי סעיף 30(א) לחוק למניעת הסתננות, כפי שהואצלה לה ע"י שר הביטחון.

בטרם הוצאת צו הגירוש הראשון נערך לעותר שימוע, בהתאם לסעיף 30 א(א) לחוק למניעת הסתננות. העותר טען, בין השאר, כי אם יחזור למדינתו ייעצר כיוון שסירב להתגייס, וכי הוא פוחד "מהממשלה". לאחר השימוע ניתן, כאמור, צו הגירוש הזמני ובעקבותיו צו הגירוש.

מאחר והעותר, כאמור, חוסה תחת ההגנה הקבוצתית ממנה נהנים אזרחי דרום סודן, ולא ניתן לגרשו, לעת הזו, למולדתו, הושם העותר במשמורת. עניינו של העותר אף נדון בבית הדין לביקורת משמורת של מסתננים אשר דחה ביום 4.2.13 את טענות באות כוחו, אשר עתרו בשמו של העותר להורות על שחרורו. בית הדין חזר ואישר את צו הגירוש נגד העותר.

טענת העותר בדבר חוסר סבירות ומידתיות בהחלת החוק למניעת הסתננות על כלל נתיני סודן

שאלת חוקיותו של החוק למניעת הסתננות עומדת להתברר בפני הרכב מורחב בבית המשפט העליון. לפיכך, ככל שטענות העותר מתייחסות לשאלת חוקיותו של החוק – כפי שתוקן ביום 18.1.12 (תיקון מס' 3) – אמנע מלדון בטענות.

אשר לטענה בדבר החלת החוק "על כלל נתיני סודן" כיום, כעולה מעמדת המדינה כפי שהובאה בעת"מ 1726-10-12 פלוני נ' משרד הפנים (סעיף 23 לעתירה) "... למסתננים שמוצאם מסודן והשוהים כיום בישראל, ככלל אינם מושמים במשמורת ומחודש להם מעת לעת רישיון הישיבה הזמני...". הובהר, באותו עניין, כי חידוש הרישיון ואי ההשמה במשמורת אינם מיושמים באותם מקרים בהם הופרו תנאי האשרות המונפקות לאלה החוסים תחת ההגנה הקבוצתית. מיותר לציין, כי ביצוע עבירות פליליות הינו הפרת תנאי אשרה.

טענת העותר כי אשרתו נשללה שלא כדין

כאמור, אשרתו של העותר לא נשללה אלא פג תוקפה. לשר הפנים הסמכות ליתן אשרות שהייה על פי שיקול דעתו. נפסק בעעמ 9993/03 דלאל עטא מוחמד חמדאן נ' ממשלת ישראל (פורסם בנבו, 09.02.2005) "אין ספק כי במסגרת שיקול הדעת המסור לשר הפנים בהכרעה בבקשות ליתן מעמד לזר בישראל, רשאי הוא לשקול שיקולים הקשורים לעברו הפלילי של המבקש וכן שיקולים הקשורים לסיכון הנשקף ממנו לביטחון המדינה ולשלום הציבור". לכן, שר הפנים לא חרג מסמכותו כאשר לא האריך האשרה שהיתה בידי העותר.

טענת העותר כי נוהל טיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי אינו חוקי

ביום 24.9.12 הוצא ע"י רשות האוכלוסין וההגירה "נוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי" מס' נוהל 10.1.0010 (להלן: "הנוהל").

נטען ע"י באת כוח העותר כי הנוהל הוא בלתי חוקי בהיותו פוגע פגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד של האדם ושוויון בפני החוק. עוד נטען "הנוהל למעשה מתיר להחזיק מבקשי מקלט במעצר מנהלי לזמן לא מוגבל" (סעיף 43 לעתירה).

הנוהל הוצא בעקבות חקיקת תיקון מס' 3 לחוק למניעת הסתננות. החוק מאפשר גירושו של מסתנן כאשר צו הגירוש משמש אסמכתא להחזקתו של המסתנן במשמורת עד גירושו. מסתנן כמשמעותו בחוק הוא "מי שאינו תושב כמשמעותו בסעיף 1 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה – 1965, שנכנס לישראל שלא דרך תחנת גבול שקבע שר הפנים...". מאחר וטענות העותר לגבי חוקיות הנוהל למעשה מופנות כנגד חוקיות החוק, וכאמור, עניין זה של חוקיות החוק תלוי ועומד בבית המשפט העליון, ולפיכך, לא אדון בו, לא מצאתי להיזקק אף לעניין חוקיות הנוהל.