צאדק תמים נ' רובין

החלטה

1. זוהי בקשת הנתבע לחייב את התובע – שהוא תושב הרשות הפלסטינית - בהפקדת ערובה לשם כיסוי ההוצאות שיגרמו לנתבע בגין ניהולו של ההליך דנן.

2. בכתב התביעה שהגיש התובע כנגד הנתבע עתר לחייבו בתשלום רכיבים שונים – ביניהם פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה ועוד – בגין תקופת העסקה של כארבע וחצי שנים אצל הנתבע. בכתב ההגנה, מכחיש הנתבע כי שררו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד ומכחיש את זכאות התובע לסעדים הנתבעים על ידו. בבקשה דנן נטען כי סיכויי הצלחת התביעה קלושים וזאת לאור תצהירי עדות ראשית שהוגשו על ידי הנתבע התומכים בטענתו; וכי התובע הוא תושב חוץ המתגורר מחוץ לתחום השיפוט.

3. התובע מתנגד לבקשה. נטען על ידו כי יש לדחות את הבקשה, בין היתר, מטעמים אלו: לבקשה לא צורף תצהיר; סיכויי התביעה אינם קלושים, במיוחד בשים לב לכך שהנתבע הצהיר בלשכת התעסוקה כי הוא מעבידו של התובע; ואין להיעתר לבקשה שכן יהיה בכך כדי למנוע מהתובע את זכות הגישה לערכאות.

4. דין הבקשה להידחות. חיובו של תובע ליתן ערובה להבטחת הוצאות המשפט של הצד שכנגד אינו דבר שבית הדין יורה עליו בשגרה, שכן יש בכך כדי לפגוע בזכותו החוקתית של התובע לגישה לערכאות ובזכות הקנין שלו. כלל זה יחול גם כאשר התובע הינו עובד תושב הרשות הפלסטינית. במקרה של תובע שכזה, תהיה נטיה לחייבו בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע כאשר תביעתו נעדרת ראשית ראיה המצביעה על כך שהתביעה אינה מופרכת. כאשר התביעה נסבה על זכויות של משפט העבודה, ניתן יהיה להסתפק בראשית ראיה שמשקלה מופחת. ככל שהתביעה אינה מופרכת וככל שלא מדובר בהליך סרק, יהיה מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה רק אם הנתבע יוכיח כי לא יוכל להפרע מהתובע ככל שזה יחוייב בהוצאות לטובת הנתבע (תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי; סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969; ע"ע (ארצי) 1424/02 אבו נאסר - Saint Peter in Gallicantu (טרם פורסם, 6.7.03) (להלן – ענין אבו נאסר)).

5. בענייננו, אין לומר כי מדובר בתביעת סרק. אחת השאלות המרכזיות בתובענה הינה קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. בענין זה – מבלי שאקבע מסמרות בדבר – אין להתעלם מאישורי הכניסה לישראל שהונפקו לתובע ומהדיווחים של שירות התעסוקה בהם נרשם שהנתבע הוא מעסיקו. משכך, אין לומר כי התביעה נעדרת ראשית ראיה. ככל שיעלה בידי התובע להוכיח את תביעתו, עשוי הוא להיות זכאי לסעדים – כולם או חלקם – אותם תבע.

הנתבע לא עמד בנטל להראות כי לא יוכל לגבות מהתובע הוצאות שיפסקו לטובת הנתבע, ככל שיפסקו. בקשתו של הנתבע אינה נתמכת בתצהיר כלשהו. העובדה שהתובע תושב הרשות הפלסטינית אין בה, לכשעצמה, להוות הוכחה לכך כי לא ניתן יהיה להיפרע מהתובע את הוצאות המשפט ככל שיפסקו לטובת הנתבע, ומשום כך אינה מהווה גם טעם לחיוב התובע בהפקדת ערובה (ענין אבו נאסר בפסקה 25 לפסק הדין).

6. הבקשה נדחית איפוא. הנתבע ישא בהוצאות התובע בגין בקשה זו בסך כולל של 700 ש"ח שישולמו לידיו תוך 30 ימים מעת שתומצא החלטה זו לנתבע.

ניתנה היום, י"ב טבת תשע"א, 19 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: