צ.י. תעשיות מזון יבנה בע"מ נ' מלכה

פסק דין

בפני תביעה כספית, בסך של 5,946 ₪ (קרן, לא כולל הוצאות ושכ"ט), שעניינה יתרת חוב נטענת של הנתבע כלפי התובעת, בשל אי תשלום תמורת מוצרי מזון שסיפקה התובעת לעסקו של הנתבע. התביעה הוגשה לפי סדר דין מקוצר, והנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, בה טען כי שילם את סכום החוב (כפי שהיה נכון למועד סגירת העסק – בסך 4,700 ₪) במזומן לידי סוכן המכירות של התובעת, וכי החיובים בכרטיס המאוחרים למועד זה אינם משקפים סחורה שסופקה לעסק שלו.

הדיון בבקשת הרשות להתגונן התנהל באופן בלתי פורמאלי, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על החומר שבתיק, תוך הסכמה, כי סכום פסק הדין לא יפחת מסך 3,000 ₪ ולא יעלה על סך 5,000 ₪.

כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו. כפי שהבהרתי לצדדים במהלך הדיון הלא-פורמאלי, שעה שלא כל החומר העובדתי בפני, והעדים כלל לא נשמעו, אפילו לא באופן בלתי-פורמאלי, משקף פסק-דין זה גם הערכה, בין היתר, של עוצמת הסיכוי והסיכון הראייתי הניצבים בפני כל אחד מהצדדים.

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), על יסוד החומר שבתיק, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 4,250 ש"ח.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ד, 25 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: