צ"ו 51542-12-16

1.בפני בית הדין מונחת בקשת המבקש ליתן צווים זמניים ו/או ארעיים שמהותם לקבוע כי החלטת המשיבות להשעות את המבקש מתפקידו בוועד העובדים היא חסרת תוקף ו/או בטלה ו/או מושהית ו/או מושעית ו/או מעוכבת, עד להחלטה בתיק העיקרי.

2.בתגובתן, המשיבות מתנגדות לבקשה ובכלל זה טענו כי דין הבקשה לסילוק על הסף מחמת קיומה של חובת בוררות. זאת, שכן חוקת ההסתדרות ותקנון ועדי עובדים קובעים, כי חילוקי דיעות בין חברי הסתדרות לבין עצמם יידונו ויתבררו על ידי רשות השיפוט בהסתדרות.

3.המבקש מפרט את נסיבות עניינו אשר לטענתו מצדיקות התערבותו של בית הדין. לטענתו, ההסתדרות נהגה בחוסר תום לב כלפיו ובייצוג בלתי הוגן, תוך שהחליטה להסיר מעליה כל מחוייבות להתנהלות תקינה, וכל האמצעים קשרים בעיניה למען המטרה של השארתו של יו"ר ועד העובדים – מר בוטבול על כיסאו, לרבות השעייתו של המבקש מתפקידו על מנת לבטל את האופוזיציה בוועד בתקווה למנוע אפשרות ריאלית להחלפתו של מר בוטבול.

עוד טוען המבקש כי החלטת ההסתדרות על השעייתו ניתנה ללא נימוקים, תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, משיקולים זרים, בחוסר סבירות קיצוני וללא סיבה ראויה ואמיתית.

אליבא דמבקש, השאלות העומדות לדיון הן שאלות קונסטיטוציוניות העומדות בבסיס הדמוקרטיה של המשפט הישראלי. השאלות העומדות לדיון עוסקות בחוקי מגן וחוקי יסוד בנושאים שאין ניתן להתנות עליהן והם אינם ניתנים לבוררות.

העניינים הינם חוקתיים לא רק בהקשר הרחב, אלא גם בהקשר הפנימי של ההסתדרות אשר בוחרת להפר את תקנונויה בריש גליי, ולפעול במזיד בדרכים אשר פוגעות בשורש קיומה והצדקת פעילותה, בהופכה את עצמה מארגון עובדים דמוקרטי לגוף דקטטורי ועריץ. בנסיבות שכאלה כאשר ההסתדרות אינה מקבלת על עצמה את מרות רשות השיפוט ונוהגת כרצונה, ואף מפרה את התחייבויותיה כלפי רשות השיפוט וכלפי הצד שכנגד בהליך המקביל, אין לצפות ממוסד בוררות שיוציא תחת ידיו החלטות אשר דנות בבסיס קיומה של ההסתדרות. רשות השיפוט לכן אינה ראויה לאמון הצדדים כאשר חוסר האמון הוא לא רק פרסונלי אלא מבני.

מכל הנימוקים המפורטים לעיל, סבור המבקש כי יש לקיים את הדיון בבית הדין לעבודה, וליתן למבקש את הסעדים המבוקשים על ידו.

4.מנגד, טענו המשיבות כי על פי חוקת ההסתדרות ותקנון ועדי העובדים, חילוקי דיעות בין חברי הסתדרות לבין עצמם יידונו ויתבררו על ידי רשות השיפוט בהסתדרות.

המבקש לא הצביע על שיקול המצדיק חריגה מן הכלל לפיו בתי הדין לעבודה יאפשרו לטריבונלים פנימיים להכריע במחלוקות המתגלעות בין חבריהם ולא ישימו שיקול דעתם במקום שיקול דעתם של טריבונלים פנימיים אלו.