צ"ו 1450-09 כנעאן נ' מסארוה

1.זוהי בקשה של הנתבע לחיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאותיו.

הבקשה מנומקת בעובדה שמה שנותר מהתביעה וככלל התביעה כנגד הנתבע מקורה בעילת הרמת מסך ועומד על סכום זעום.

עוד נטען כי התובע-המשיב מתנהל באופן שגורם להתמשכות ההליכים ולהוצאות מיותרות לנתבע-המבקש, וכן מתנהלים נגדו הליכים במספר בתי משפט והוא מצוי בחסרון כיס ועל כן יתקשה לשלם הוצאות ככל שיפסקו נגדו.

2.תקנה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת כי בימ"ש או הרשם רשאי לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאות נתבע.

תקנה זו אומצה בבתי הדין לעבודה. כל אימת שמוגשת בקשה להפקדת ערובה יש לשקול האם בנסיבות אותו עניין יש מקום והצדקה לאמץ את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי בעניין ערובה להוצאות בכלל, כמות שהן או בשינויים שייראו לביה"ד.

ככלל, אין זו נטייתם של בתי הדין לעבודה לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע ובכך להכביד על מימוש זכויותיו. הטלת הנטל על תובע, להפקיד ערובה, כתנאי לבירור תביעתו, עלולה לפגוע בזכות הגישה שלו לערכאות ובכך לצמצם יכולתו לממש זכויותיו.

מנגד, זכות זו ניתנת להגבלה במידה שאינה עולה על הנדרש ולתכלית ראויה כאשר מולה עומדת זכות הקניין של הנתבע, וזכותו לגביית הוצאותיו.

זכות הקניין של המעביד יכול שתיסוג, בנסיבות מסוימות, בפני זכויותיו של העובד למגיע לו מכוח חוקי המגן.

יש לאזן בין הצורך להבטיח את הוצאות הנתבע "הנגרר" להליך המשפטי, לבין זכות התובע ליומו בבית המשפט.

ככלל, זכות הגישה לערכאות עומדת לכל אדם, בלא קשר ליכולתו הכלכלית, ונתונה גם למעוטי היכולת אשר אין ברשותם אמצעים כלכליים למימון הוצאות ההתדיינות המשפטית (רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב ואח', פ"ד נד(2) 845).

3.בענייננו, לא מצאתי שיש בנימוקי הבקשה, כדי להצדיק חיוב בהפקדת ערובה.

ראשית, יש להזכיר כי פסק דין שניתן בתיק כנגד שני הנתבעים – בוטל רק ביחס למבקש, וכלפי האישיות המשפטית אשר העסיקה את המשיב – פסק הדין תלוי ועומד.

העובדה שהתביעה כנגד המבקש הינה מכוח עילה של הרמת מסך – איננה מחייבת את המסקנה שהיא מופרכת ונטולת סיכוי, וככל שתתקבל טענת הרמת המסך, הרי שהמבקש יחוייב בחיובי החברה.

ההתנהלות הדיונית שננקטה מצד התובע-המשיב, גם אם מכבידה היא – אינה מצדיקה חיוב בהפקדת ערובה.

הוא הדין בכל הנוגע למצבו הכלכלי הנטען, שהוא עצמו לא הוכח ומכל מקום – כפי שצוין לעיל – "עוניו" של תובע אינו נימוק לחיובו בהפקדת ערובה.