צ"ה 5453-04 מדינת ישראל - ופרקליטות המדינה המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין

מונחת בפניי בקשה שהוגשה על ידי המבקש היום, וכותרתה, "בקשה בהולה לעיכוב ביצוע ובקשה להורות כי פג תוקפו של הצו".

הלכה למעשה, חרף כותרתה, עניינה של הבקשה, הינו כי ביהמ"ש יורה על ביטול החלטת ביהמ"ש מיום 12.9.2004 (!), אשר ניתנה על ידי כב' השופט ע. רוזין, ואשר במסגרתה נעתר ביהמ"ש לבקשת מדינת ישראל, ליתן צו הריסה ללא הרשעה כנגד מבנה שהוקם ללא היתר, בהתאם להוראת סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

בהחלטתו מצא ביהמ"ש כי התקיימו התנאים למתן צו ההריסה, ועל כן, ניתן צו הריסה ביחס למבנה עשוי בלוקים ששטחו כ-60 מ"ר, הנמצא בנקודת ציון 181806/562853 מזרחית לכביש 40 (להלן: "המבנה").

בבקשה הנוספת "למתן הוראות ובקשה לצו ארעי" שהגישה המבקשת היום, נטען כי הוגשה בקשה בשעתו לביטול צו ההריסה שניתן לפי סעיף 212 לחוק, ומעת שהמבקשת פנתה לביהמ"ש בבקשה לביטול צו ההריסה, כי אז בכך הפך צו ההריסה, מכזה שהורתו לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה לזה אשר חל עליו הוראות סעיף 238ט לחוק התכנון והבניה (ס' 7 לבקשה).

נטען כי אומנם ביהמ"ש הורה על מחיקת הבקשה, ואולם, מאחר שבאותו מועד היה ידוע לביהמ"ש שהמבקשת היא זו אשר מתגוררת במבנה, כי אז "התנאי של ידוע כבר לא התקיים אז כבר בעת מתן ההחלטה" (ס' 8 לבקשה).

על מנת לבאר תוקף טענת המבקשת נכוחה, דומה כי יש מקום לפרט כלל טענותיה, כעילה לבקשתה לעיכוב ביצוע הצו ולהורות כי "פג תוקפו":

כאמור, הטענה האחת הינה כי, נוכח העובדה שהמבקשת הזדהתה בבקשה שהגישה בזמנו לביהמ"ש לביטול צו ההריסה, כי אז בכך הפך צו ההריסה מכוח סעיף 212 לחוק, לצו הריסה מכוח סעיף 238ט לחוק התכנון והבניה.

האחרת, כי "פג תוקפו של הצו..." (הרישא לבקשה), נוכח חלוף השנים הרבות עד הנה, בהן לא בוצע צו ההריסה.

הטענה השלישית בפי המבקשת, הינה כי היא הגיעה - באמצעות בעלה לשעבר - להסכם פינוי עם המשיבה, במסגרתו הוסכם כי המבנה לא ייהרס "עד לסיום פינוייה ופיצוייה ואכלוסה של המבקשת במגרש מספר 84 בשכונה ג בשגב שלום..." (הפסקה השנייה בעמ' הראשון בבקשה).