צ"ה 12216-04-15 מדינת ישראל נ' אלמונים

מונחת בפניי בקשה לביטול החלטתי מיום 15.11.15, במסגרתה נעתרתי לבקשת המשיבה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, אחר שהתרשמתי כי כלל התנאים הקבועים בהלכה הפסוקה מתקיימים בנסיבות המקרה דנא.

טרם שאתפתח דבריי, אציין כי מסיבה שאינה מחוורת, הבקשה מיום 31.12.15 לא הועברה לטיפולי, וביהמ"ש נחשף לקיומה אך בשל הבקשה הנוספת שהוגשה היום.

מכל מקום, בבקשה מיום 31.12.15 נטען כי המבקשת לא הייתה ערה לקיומו של הדיון בביהמ"ש, מאחר שאינה מתגוררת תדיר במקרקעין נשוא הבקשה, וכי היא מגיעה למקום מדי שנה, החל מחודש דצמבר עד לחודש מאי, על מנת לרעות צאנה.

כן נטען כי המבנה נשוא הבקשה "הוקם כאמור מזה כ-30 שנים" (ס' 4 לבקשה), וכי הגם שהמבקשת אינה כופרת בייעוד המקרקעין כ"נוף מדבר", הרי מעולם לא נתבקשה לפנות את המקרקעין.

בהקשר זה נטען עוד כי זכותה של המבקשת במקרקעין "הינה למצער מכוח רישיון בלתי הדיר לצמיתות" (ס' 6 לבקשה), שכן, היא מחזיקה במבנה מאז שנת 1985, והעדר נקיטת פעולות אכיפה מצד המבקשת בחלוף השנים הרבות, מייצר מסד "ליצירת הרשאה מכללא", שאינה ניתנת לביטול בשל תורת ההשתק (ס' 8-11 לבקשה).

בה בעת, נטען כי בשים לב להיבטים הפרסונאליים המפורטים בבקשה, "יהיה זה עוול גדול לצוות על הריסת המבנים ולפנות את המקרקעין" (ס' 12 לבקשה), וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת.

דיון

בפתח הדברים ייאמר כי בכל ההערכה, דומה כי המבקשת מערבת מין בשאינו מינו, תוך יצירת שעטנז משפטי בין טענות הלקוחות מהמשפט האזרחי לבין כאלה השאובות מהמשפט הפלילי, וכל אלה גם יחד לא מתייחסים לתנאים הנדרשים לפי סעיף 212 לחוק, ואפשר שבכך טמון הכשל העומד בבסיס טענות המבקשת.