צ"א 60807-05-16 אליקשוילי נ' משטרת מרחב חוף / מטה מרחב חוף - חיפה

בפני עתירה לביטול צו מנהלי לסגירת בית עסק, שהוצא ביום 24.5.16 על ידי מפקד מחוז חוף (ניצב עמוס יעקב). הצו הוצא מכוח חוק הגבלת שימוש במקום, לשם מניעת ביצוע עבירות, תשס"ה-2005 (להלן: החוק).

כללי:

ביום 16.5.16 נערכה פשיטת משטרה בבית העסק ברחוב ההסתדרות 160, חיפה (להלן: הנכס או בית העסק). בעקבות ממצאי הפשיטה, נערך ביום 18.5.16 שימוע, בו נכחו העותר (מחזיק הנכס; להלן: העותר או המבקש), נציג החברות בעלות הנכס, גב' גלית אסף (אשר מיוחסת לה בעלות בית הבושת) וכן מר כפיר אסף. השימוע נערך בפני סנ"צ עמית פולק, קצין אג"מ בתחנת זבולון (בשם מפקד המחוז). במהלך השימוע יוצג העותר על ידי בא כוחו. פרוטוקול השימוע ויתר חומרי החקירה הועברו למפקד המחוז, אשר ביום 24.5.16 חתם על צו סגירה כאמור (להלן: הצו המנהלי).

בצו המנהלי צוין, כי במסגרת פשיטת המשטרה ביום 16.5.16, אשר נערכה בליווי צוות צילום של הערוץ הראשון, נמצאו במקום 4 יצאניות לבושות באופן פרובוקטיבי, וכן 2 גברים אשר שימשו לכאורה כמאבטחים ו"סדרני עבודה". עוד צויין כי ברכב אשר חנה בסמוך לבית הבושת נמצאו מספר חבילות של אמצעי מניעה. שני הגברים אשר עוכבו לחקירה, מוכרים למשטרה כמאבטחים של המקום. הנשים אשר נמצאו בבית העסק מוכרות למשטרה כנשים העובדות בזנות. שני הגברים נחקרו, וציינו בחקירתם כי אינם יודעים מיהו המפעיל של העסק. המבקש, אשר נחקר ביום 11.2.16, הכחיש כל קשר למקום. נקבע, כי גרסתו הנוכחית, לפיה יומיים לאחר שפג תקפו של צו סגירה מנהלי קודם על המקום – הפך לבעל עסק לגיטימי של המקום, היא גרסה "תמוהה". עוד נקבע כי המבקש לא הציג כל אסמכתא לפתיחתו של תיק עוסק ברשות המיסים ובביטוח לאומי, אשר יכלו לתמוך בגרסתו. כן לא צורפה אסמכתא לרכישת המקום או לתשלום בגין רכישת העסק על ידי המבקש. משכך, קבע מפקד המחוז כי גרסתו של המבקש, לפיה הוא בעלים של עסק לגיטימי למתן שירותי עיסוי – אינה מהימנה עליו. עוד נקבע כי נציג החברות בעלות הנכס זומן לשימוש אך לא גילה כל נכונות או כוונה לחייב את מחזיקי המקום לפנותו ולא הציע חלופות לפיקוח ולבקרה אשר ימנעו את המשך שימוש המקום כבית בושת. עוד נתן מפקד המחוז דעתו לראיות נסיבתיות נוספות המלמדות כי המקום משמש כבית בושת (סעיף 12 לצו). לפיכך הורה על סגירת המקום, לפי סמכות הנתונה לו לפי סעיף 3(א) לחוק.

מכאן העתירה (אשר הוגשה ביום 30.5.16). ביום 31.5.16 דחיתי את בקשת המבקש לעכב את ביצוע צו הסגירה. ביום 6.6.16 הוגשה תגובת המשיבה לעתירה, ודיון התקיים ביום 7.6.16.

טענות הצדדים:

לטענת העותר, ממצאי המשטרה במהלך הפשיטה אינם מלמדים על כך שבמקום העסק מופעל דווקא בית בושת. על פי הטענה, במקום מופעל מכון המספק שירותי עיסוי. על פי הטענה, העובדות במקום אינן יצאניות אלא מעניקות שירותי עיסוי, ולא ניתן לפקוד עליהן את העובדה כי בעבר עבדו בזנות. אף אין כל דרישה בחוק המחייבת כי אישה העובדת בשירותי עיסוי, תעבור הכשרה בתחום. עוד נטען, כי המבקש רכש את בית העסק ביום 18.3.16, על מנת לפתוח במקום עסק לגיטימי. לשם כך ערך שיפוץ במקום והכשיר את עובדיו למתן שירותי עיסוי. העובדה כי המקום שימש בעבר כבית בושת וניתנו צווי סגירה למקום – אינה רלבנטית לעותר. בידי המשיבה ראיות נסיבתיות בלבד, אשר אינן מעוררות חשד כי בבית העסק המנוהל על ידי העותר מבוצעות עבירות המצדיקות הגבלת שימוש. עוד טוען העותר כי הוא מסכים להתקין בבית העסק מצלמות אשר יתעדו את הנעשה בין כתלי בית העסק, לשם פיקוח כי המקום אינו פועל כבית בושת.

אשר לרובד המשפטי, העלה העותר מספר טענות: ראשית, כי מדובר באכיפה בררנית פסולה. מרבית ההליכים המתקיימים מתוקף החוק – מתייחסים לבתי עסק במחוז הצפון, בעוד ש"מן המפורסמות" הוא שמרבית בתי הבושת בישראל פועלים דווקא באזור המרכז. העובדה כי המשיבה פועלת דווקא באזור הצפון, מלמדת על אכיפה בררנית גיאוגרפית, שאין בבסיסה כל הצדקה עניינית. שנית, הליך השימוע בטרם הוצאת הצו – נערך בחוסר סמכות. על פי הטענה, מן הראוי כי הגורם המקבל את ההחלטה (דהיינו, מפקד המחוז) הוא שיקיים את הליך השימוע. מפקד המחוז האציל, הלכה למעשה, את סמכותו לערוך שימוע – לקצין אג"מ תחנת זבולון. האצלה זו נעשתה ללא הסמכה מפורשת בחוק, היא אסורה ועל כן פוסלת את הליך השימוע כולו – ואת הצו אשר הוצא בעקבות הליך השימוע.

המשיבה סבורה כי הצו המנהלי ניתן בסמכות ובדין. המשיבה הפנתה לחזקת התקינות המנהלית, אשר הנטל להפריכה רובץ על כתפי העותר. עוד טענה לחוסר נקיון כפיים של העותר, שכן לא יעלה על הדעת כי העותר יפתח בית בושת, ויבקש את "חסות" בית המשפט להמשך הפעלתו. על פי הטענה, גם בהיעדר הודאה מפורשת בקיום יחסי מין במסגרת הפעילות נשוא הצו – ניתן ללמוד ממכלול הראיות כי מדובר בבית בושת. קיים חשד סביר, בשים לב לכך שבמקום מועסקות נשים בלבד, היושבות בלבוש פרובוקטיבי והנבחרות על ידי הלקוחות להילקח ל"עיסוי" בחדר פרטי לפי המראה שלהן. אף לא אחת מהן הציגה הכשרה בתחום העיסוי, לא נמצא "מחירון טיפולים", העיסוי ניתן כאשר המעסה לבושה בחזיה, במקום לא נמצאה קופה ולא נמצאו קבלות. עוד הפנתה המשיבה לכך במקום נהוגה "שיטת הקופסא", הנהוגה בבתי בושת, לפיה ה"מעסה" שמה מחצית מהתקבול בקופסא במקום (ולא מוסרת אותו ישירות ל"סדרן"). המשיבה הפנתה לכך שמספר מהעובדות במקום לא ידעו כלל מי הוא בעל המקום ומי המעסיק. המקום שימש בעבר כבית בושת, וכחודש וחצי קודם לכן נסגר בצו מנהלי דומה. המבקש לא הציג מסמכים בסיסיים כגון חוזה שכירות עם בעל הנכס, פנקס קבלות או תלושי שכר של העובדים במקום.