צ"א 12493-05-15 ועדה מקומית לתכנון ובנייה רכס הכרמל נ' פרי ירוחם - חברה לרכב בע"מ ואח'

בפני בקשת המשיבים להורות על ביטול למפרע של הצו השיפוטי שניתן בתיק זה, במעמד צד אחד, ביום 7.5.15, וזאת מאחר ובאותו המועד כבר ניתן למשיבה 1 , ביום 12.7.15, היתר לשימוש חורג המותנה בקיום תנאים.

חרף זאת, המבקשת לא ציינה בבקשתה מיום 7.5.15 מאומה אודות מתן היתר לשימוש חורג בתנאים, אלא ציינה כי המשיבים עושים שימוש חורג בנכס נשוא הבקשה, ללא כל היתר.

משכך, סבורים המשיבים כי לא היה מקום מלכתחילה להגשת הבקשה למתן הצו השיפוטי שננקט, וזאת תוך העלמת עובדות מהותיות כאמור, אשר נתמכו בתצהיר.

כתוצאה מנקיטת ההליך, נגרמו למשיבים הוצאות וכן עשויות להיות מועלות כלפיהם טענות כלשהן בעתיד על ידי המבקשת ביחס לתקופת היותו של הצו השיפוטי בתוקף, קרי מיום 7.5.15 ועד ליום ביטולו ביום 13.7.15.

לטענת המבקשת, נפלה טעות בתום לב ובשוגג במסגרת הבקשה למתן צו שיפוטי שהוגשה ביום 7.5.15, בעטיה לא צוינה העובדה כי ניתן למשיבה 1 היתר לשימוש חורג המותנה בתנאים, ואולם בכל מקרה אין באמור כדי להכשיר את השימוש החורג של המשיבים בנכס במועד הגשת הבקשה, שכן אין מחלוקת כי במועד זה טרם מולאו כל התנאים שנדרשו לקבלת היתר סופי.

משכך, סבורה המבקשת כי אין לבטל למפרע את הצו השיפוטי שניתן וכי בקשה לביטול הוגשה לתיק רק ביום 12.7.15, לאחר שמולאו התנאים הנדרשים בפועל, וקל וחומר שאין לחייבה בהוצאות.

דיון והכרעה:

במסגרת דיון בבקשה למתן צו שיפוטי, במעמד צד אחד , הנתונה לשיקול דעתו של בית-המשפט, עלולה התנהגות בלתי הוגנת מצד המבקש, או ניסיון להטעות את בית-המשפט, להביא לדחיית הבקשה על הסף. הבא לבית-משפט של יושר חייב לבוא בידיים נקיות. התנהגותו בעניין המשמש נשוא הדיון צריכה להיות ללא דופי, מעשיו ללא רבב, ועמדתו כלפי בית-המשפט הוגנת וישרה. העלמת עובדות חשובות בבקשה, או הסתרת האמת במתן עדות בבית-המשפט, עלולים להיות בעוכרי המבקש.

ר' ע"א 121/65 נחמד נ' ביג'יו , פ"ד יט (2) 578, 581-582 וכן רע"א 4196/93 שפע נ' שפע, פ"ד מז(5) 165.

הלכה מושרשת היא כי "מי שפונה לבית-המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוונטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוונטיות להחלטת בית-המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית-המשפט."

ר' רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם, פ"ד נה (4) 433.

מן הבחינה ההיסטורית נגזרת חובה זו ממידות תום-הלב וניקיון הכפיים, בהן חייב לעמוד כל התובע סעד שמקורו בדיני היושר. אך תום-הלב שעליו מדובר כאן אינו תום-לבו ה"סובייקטיבי" של תובע הסעד או פרקליטו, אלא שורת תום-הלב במובנה האובייקטיבי, שהפרתה אינה נמדדת רק במעשה זדוני, אלא עשויה להתבטא גם ב"עצימת עיניים" ואף במחדל רשלני לבדוק כראוי את העובדות.

"חובתו זו של בעל-דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים 'בדרך מקובלת ובתום-לב, מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל-דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל-הדין באשר לנכון ולראוי... המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלו בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי-הדין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש כי יהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני-אדם הגונים וסבירים".