צ'וגוריאנסקי ואח' נ' מפרם בעמ

החלטה

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (השופט ג'מיל נאסר) מיום 31.7.13 לפיה דחה את טענת המבקשים להתיישנות התביעה נגדם. המשיבה מתנגדת לבקשה.

לאחר שטענו הצדדים את טענותיהם בבקשה, הגעתי למסקנה שיש לקבל את הבקשה לרשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור, לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית המשפט קמא.

אני דוחה את טענת המשיבה, כאילו יש להסיק מכך שתעודות הרישום המראות את שהותם של המבקשים בחו"ל משך 6 שנים לא הוצגו, שאילו הוצגו היו פועלות לרעת גירסת המבקשים. זו טענה מקוממת. המבקשים ניסו וביקשו להגיש את תעודות הרישום, אלא שבקשתם נדחתה, תוך קבלת עמדת המשיבה, ולגופה של העובדה, המשיבה מסכימה שהמבקשים שהו בחו"ל בזמנים אלה, ואף מסתמכת על עובדה זו.

אני דוחה את טענת המשיבה, שהיה על בית המשפט קמא לדחות את בקשת המבקשים מכיוון שלא צורף לה תצהיר. כאשר מוגשת בקשה לסילוק על הסף, לא תמיד צריך לצרף אליה תצהיר, משום שבדרך כלל היא לא מוגשת על פי עובדות נטענות נוספות שאינן נמצאות כבר בפני בית המשפט, אלא בהנחה שהעובדות המפורטות בכתב התביעה יוכחו.

על בקשה לביצוע שיק חל חוק ההתיישנות (ע"א 35/68 מועלם נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים).

בית המשפט קמא קבע בדין, שהמועד שבו נולדה עילת התובענה הוא המועד שנועד לפירעון 2 השיקים שהוגשו לביצוע – ב- 15.5.02 וב- 15.6.02. המועד שבו נולדה עילת התובענה אינו מועד משלוח מכתב התראה, אם נשלח, לאחר אי הפירעון, אלא המועד שנועד לפירעון. הבקשה לביצוע השיקים הוגשה ביום 28.7.09, בחלוף יותר משבע שנים מיום שנולה עילת התובענה, אף אם מביאים בחשבון את פגרת בית המשפט. בענין זה, אין זה משנה אם המועד חלף בחודש, או חודש וחצי או שבועיים. מצוות החוק היא שהתביעה מתיישנת בחלוף 7 שנים, ואין לשנות את החוק על ידי מה שנדמה כ"פירוש תכליתי".

המשיבה מסתמכת על חריג להוראת ההתיישנות, המצוי בסעיף 14 לחוק ההתיישנות, לפיו "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם, או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי". מאליו מובן, שעל הטוען טענה זו להוכיח אותה, בין משום שמדובר בחריג לכלל ההתיישנות, ובין משום שהעובדות שיש להוכיח מצויות בידיעתו המיוחדת או אותו בעל דין הטוען אותה. הנתבע לא יכול לדעת את התנאים שבהם מצוי התובע.

מה הוכיחה המשיבה? תחילה, בתגובתה להתנגדות המבקשים, שבה הועלתה טענת ההתיישנות, לא טענה כלל לתחולת סעיף 14. כל שטענה הוא שבמשלוח מכתב התראה בשנת 2003 יש הפסקה של מירוץ ההתיישנות, בלי שתוכיח דבר.

לאחר מכן, כאשר הוגשה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, טענה המשיבה "כי לאור המצאותם של המבקשים בחוץ לארץ מבלי שיעד המצאותם ידוע, הרי שאין כל ודאות לגבי התנאים בהם היו נתונים המבקשים והאם תנאים אלה אפשרו למבקשים, כבעלי דין לקיים את הבירור המשפטי וזאת כאשר מדינת היעד של המבקשים נחשפה רק כעת עם חזרתם לארץ והגשת התנגדותם לביצוע השטרות". עוד טענה, "כי כל עוד היה בידיה המידע, כי החייבים נמצאים החו"ל העלות של מסירת ההודעה על ניהול ההליך עולה על סך החוב הפסוק, וגם אם הידיעה היתה מובאת לידי אבי המבקשים, כפי שבוצע לגבי המסירה, הרי המבקשים היו מכחישים אותה כפי שהם עושים כעת לגבי אישור המסירה". לא צורף תצהיר כלשהוא שיוכיח עובדה כלשהיא, אף לכאורה.

מדובר באוסף של טענות בלתי מוכחות שאין בהם שום עובדה, אלא רק השערות, מלבד העובדה הנטענת והבלתי מוכחת, שהמשיבה לא ידעה באיזו מדינה נמצאים המבקשים. אף אם היתה המשיבה מוכיחה שלא ידעה באיזו מדינה נמצאים המבקשים, לא היה בכך כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 14 לחוק ההתיישנות, שכן הדבר לא היה מונע ממנה להגיש בקשה לביצוע השיקים לפני חלוף תקופת ההתיישנות, כפי שאכן עשתה בשנת 2009, 3 שנים לפני שחזרו המבקשים ארצה.

על פי העובדות שהוכחו ועל פי העובדות שלא הוכחו בפני בית המשפט קמא, היה עליו לקבוע לצורך הבקשה שבפניו, את העובדות הבאות:

א.המבקשים שהו באירלנד.

ב.אירלנד אינה מדינת אויב. היחסים שבינה לבין מדינת ישראל, אינם כאלה שלא ניתן לברר בירור משפטי. ניתן לממש בה את כוח התביעה.

ג.איש לא העיד שעשה את החשבון והגיע למסקנה שעלות התביעה באירלנד עולה על החוב הפסוק, אבל אם אכן היה מוכח שנעשה חשבון כזה, הוא לא היה רלבנטי. סעיף 14 קובע חריג למקרה של מניעת כוח התביעה, ולא למקרה שהתביעה לא משתלמת.

ד.איש לא העיד שהמשיבה ידעה שהמבקשים בחו"ל ולא ידעה איפה הם. מנגד, העובדה שהבקשה לביצוע הוגשה 3 שנים לפני שחזרו מחו"ל מצביעה על כך שידיעה זו לא היתה רלבנטית למעשי המשיבה. המשיבה לא ידעה שהם בחו"ל, והדבר לא הפריע לה להגיש את הבקשה לביצוע כשהגישה אותה. אילו הגישה את הבקשה 4 חודשים קודם לכן, לא היתה נטענת טענת התיישנות.

ה.ההשערה כאילו אם היו מבררים אצל אבי המבקשים (מדובר בבני זוג. יש להם אבא משותף?) הוא היה מכחיש או מוסר מידע לא נכון, היא השערה.

ו.לא הוכח שהתנאים שבהם היו המבקשים באירלנד היו כאלה שלא ניתן היה לקיים כלפיהם בירור משפטי.

המסקנה היא, שלא התקיימו תנאי סעיף 14 לחוק ההתיישנות, שהוא החריג לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, ועל כן התביעה התיישנה.