פש"ר 60407-03-11 לוי נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ואח'

צו כינוס לנכסי החייב ניתן ביום 31.3.11. החייב הוכרז כפושט רגל ביום 19.3.12.

ביום 10.2.16 ניתן לחייב הפטר.

ביום 13.4.10, כשנה לפני כניסתו להליך פשיטת הרגל, המחה החייב לבנק לאומי זכות תביעה נגד חברת דואר ישראל בת"א 1044/08 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, על מנת שתשמש בטוחה לחובו לבנק. המחאת הזכות נרשמה ברשם המשכונות ביום 20.6.10.

המחאת הזכות נרשמה כחלק מהסדר פשרה אשר אליו הגיעו בנק לאומי והחייב ביום 12.6.09 בתיק הוצאה לפועל 03-23677-09-3 שניהל בנק לאומי כנגד החייב.

ביום 25.1.16 ניתן פסק דין בת"א 1044/08 הנ"ל, לפיו נפסק לזכות החייב סכום של 186,985 ₪.

לטענת הנאמן, המחאת הזכות לא עומדת בתנאי סעיף 97 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. לטענתו, סעיף 97(א) לפקודה קובע כי המחאת זכות תהיה בת תוקף כלפי הנאמן בפשיטת רגל אם נרשמה בהתאם לתקנות, כלומר תקנות פשיטת הרגל (סדרי רישום של המחאת זכות), התש"ל–1970. על פי סעיף 2 לתקנות, להודעת המשכון צריך להיות מצורף תצהיר של הממחה המאמת את פרטי ההודעה. לטענתו, משלא צורף תצהיר שנמסר לרשם המשכונות עם הודעת המשכון, המחאת הזכות בטלה כלפי הנאמן.

עוד טוען הנאמן כי גם אם עמד בנק לאומי בתנאי סעיף 97 לפקודה, יש לבטל את המחאת הזכות מפאת הענקה אסורה לפי סעיף 96 לפקודה. לטענתו, אם מקבל ההענקה ידע כי המעניק נתון בקשיים כלכליים ויכול להסיק מכך שהנושים ייפגעו עקב הוצאת הנכס ממסת הנכסים של החייב, אין הדבר מתיישב עם תום לב מצדו של המקבל. לטענת הנאמן, במועד המחאת הזכות לחייב היה חוב כלפי הנמחה בסך 258,000 ₪, הנמחה ידע כי עסקיו של החייב "אותתו" על כיוון של קריסה, ובכל זאת הסכים לקבל את המחאת הזכות ולפיכך ולנוכח העדר תום הלב של המקבל, דין המחאת הזכות להתבטל.

הנאמן מפנה לכך שהמחאת הזכות נרשמה ששה חודשים בלבד לפני שהחייב הגיש את הבקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל, למרות שהמחאת הזכות ניתנה לו שנה קודם לכן.

לטענת בנק לאומי, המחאת הזכות עומדת בתנאי סעיף 97(ב) לפקודה, שכן מדובר בזכות עתידית המעוגנת בהסכם בין הצדדים אשר צורף להמחאת הזכות. לטענתו יש לראות בחתימות הצדדים על ההסדר, כאשר בהסדר מצהירים הצדדים על אופיו ואמיתותו של ההסכם, הצהרה לצורך התקנות של סדרי רישום המחאת הזכות הקבועות בחוק. לטענתו יש לבדוק את אופי העסקה, פרטיה, ניסוח ההמחאה וכל זאת במטרה לבדוק את אופי השעבוד/המשכון ואם נעשה בתום לב, ולא את המעטה החיצוני של אופן ההגשה.

לעניין תום הלב טוען בנק לאומי כי במעמד המחאת הזכות לא היה ידוע לו על ריבוי נושיו של החייב, וזאת מאחר שהתנהלות החייב לא העידה על חובות נוספים בסדר גודל חריג. הבנק מצביע על כך שהתנהלות החייב מולו הייתה ישירה, מיד עם הגשת התביעה הוא פנה להנהלת הסניף, הגיש בקשת רשות להתגונן, נפגש עם ב"כ הבנק בניסיון לעכב הליכים – ולטענת ב"כ הבנק התנהלות זו מאפיינת חייבים שאינם בעלי ריבוי חובות אשר נתקלים פעם ראשונה בנסיבות מסוג זה; במעמד פתיחת תיק ההוצאה לפועל ובמהלכו לא היה החייב בהליך איחוד תיקים, לא התקבלו אצל הבנק עיקולים מגורמים אחרים ובמעמד החתימה על ההסדר לא היה ידוע לב"כ הבנק על תיקי הוצאה לפועל נוספים הפתוחים נגדו. היה ידוע על חוב בסך 50,000 ₪ לבנק דיסקונט, אשר נראה היה כי קיים בעניינו הסדר; התמונה שהתקבלה אצל בנק לאומי הייתה כי החייב הסתבך בעסק אותו ניהל אולם מלבד משכנתא על דירת מגוריו וחוב נוסף בבנק אחר, בסדר גודל קטן יחסית, החייב לא מסובך בחובות נוספים ויש לו נכונות עצומה להסדיר את החוב; לבנק ולבא כוחו לא היה קשר אישי עם החייב והוא לא יכול היה לדעת על ההסתבכות של החייב וכוונתו לפנות להליך של פשיטת רגל.

בנק לאומי מדגיש כי המחאת הזכות ניתנה לו בתמורה בת ערך. היא ניתנה בתמורה לחוב קיים, בתמורה לביטול עיקול על נכס שהוטל על דירת החייב ובתמורה לעיכוב הליכים בתיק ההוצאה לפועל ומניעת אפשרות מהבנק לגביית החוב באמצעים אחרים.