פש"ר 4217-07 בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' נ' יונה ואח'

בפניי בקשה של המנהל המיוחד למתן הוראות (להלן - הבקשה).

1. עניינה של הבקשה בפעולות שביצע בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן – הבנק) בימים 2.8.07 עד 3.8.07, במסגרתן העביר הבנק סכום כולל של 6,734,537 ₪ מחשבון הבנק של מר בועז יונה (שמספרו 16781/32) (להלן – מר יונה) לחשבון הבנק של חברת ב.ו.י. אחזקות בע"מ (שמספרו 155300/68) (להלן – החברה או בוי), לשם כיסוי חובותיה לבנק (להלן – פעולות העברה). החברה הייתה בשליטתו של מר יונה. מר יונה ערב לחובותיה (נספח 6 לבקשה). הסעד המבוקש בה הוא השבת הסכום האמור לקופת פשיטת הרגל, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.

2. ברקע ההתדיינות עומדות העובדות הבאות. מר יונה עמד בראש קבוצת חברות חפציבה. הקבוצה האמורה נקלעה להליכי חדלות פירעון בתחילת חודש אוגוסט 2007. מר יונה נמלט מן הארץ ביום 31.7.07 (נספח 7 לבקשה). בהמשך הוסגר לישראל. ביום 6.10.08 הורשע מר יונה, על פי הודאתו, בשורה של עבירות שיוחסו לו, לרבות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; אי קיום הוראות חוק ניירות ערך; רישום כוזב במסמכי תאגיד; גניבה בידי מורשה (נספחים 8 – 9 לבקשה). ביום 8.8.07 הוגשה בקשה לפשיטת רגל. ביום 24.12.07 ניתן צו כינוס נכסים. ביום 8.1.09 הוכרז מר יונה כפושט רגל.

3. המחלוקת העיקרית בין הצדדים סבה על השאלה האם היה בסיס חוקי לפעולות ההעברה שביצע הבנק מחשבונו של מר יונה לחשבונה של החברה, וכפועל יוצא מכך לקיזוז הסכום בסך של 6,734,537 ₪ כנגד חובותיה של החברה (להלן – הקיזוז). בהקשר זה עלו סוגיות שונות כפי שיפורט להלן. בהקדמת המאוחר אציין, כי לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. אבאר את עיקרי השיקולים ביסוד מסקנה זו.

4. הדין החל. השאלה הראשונה בה יש לדון היא, האם על העניין חל דין הקיזוז הכללי, הקבוע בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן – חוק החוזים), או שמא דין הקיזוז המיוחד הקבוע בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם – 1980 (להלן – פקודת פשיטת הרגל). חשיבותה המעשית של שאלה זו נובעת מכך, שיש שוני ביסודותיהם ובהיקפם הענייני של הסעיפים, העשוי להקרין על ההכרעה, האם פעל הבנק כדין, אם לאו.

5. נקודת המוצא לדיון מצויה בהוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. הוראה זו קובעת כך:

"(א) היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכוח הצו, ייערך לפיהם חשבון על המגיע מכל צד למשנהו, הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר ויתרת החשבון, ולא יותר, ייתבע או ישולם, לפי העניין; הוראות סעיף זה לא יזכו אדם בקיזוז כנגד נכסי החייב אם בשעה שנתן אשראי לחייב ידע שהחייב עשה מעשה שאפשר היה להשתמש בו להגשת בקשת פשיטת רגל נגד החייב ביום שהוגשה בקשה שעל פיה הוכרז פושט רגל.

(ב)הקביעה מה הם העסקים הניתנים לקיזוז לפי סעיף זה תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתן צו הכינוס"

בית המשפט העליון פסק, כי הוראה זו היא בבחינת דין מיוחד, אשר דוחה מפניו, מקום בו הוא חל, את הוראת סעיף 53 לחוק החוזים (דברי השופט ש' לוין בע"א 4548/91 משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית שיתופית בע"מ נ' הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) פ"ד נג(4) 8 (1999), בפסקה 5). בה בעת, באותה פרשה נפסק, כי המועד הקובע לזכות הקיזוז לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל הוא מועד צו הכינוס (שם). קביעה זו ניתן לעגן בסעיף 74(א), הקובע זכות קיזוז בין "חייב שניתן עליו צו כינוס", ובין "הבא לתבוע חוב מכוח הצו". ניתן לעגנה גם בסעיף 74(ב) לפקודה, לפיו "הקביעה מה הם העסקים הניתנים לקיזוז לפי סעיף זה תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתן צו הכינוס".

6. מכך עולה, כי בשלב טרם ניתן צו הכינוס, הדין החל על פעולת הקיזוז הוא הוראת סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), ולא הדין המיוחד הקבוע בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. ברוח זו ציינו ד"ר ש' לוין וד"ר א' גרוניס, בספרם פשיטת רגל (מהדורה שלישית, תש"ע – 2010), כי "אם נתקיימו התנאים לקיזוז לפי הדין הכללי לפני המועד הקובע לעניין הקיזוז בפשיטת רגל, יחול דין הקיזוז האמור ולא יהא כבר מקום לבדוק את שאלת הקיזוז לפי סעיף 74 לפקודה" (בעמוד 242).

7. לא למותר לציין, כי כך פסק בית המשפט העליון בשורה של מקרים, בהם נדרש לסוגיית הקיזוז אגב פירוק חברות. באותם מקרים היה על בית המשפט העליון להתאים את הוראת סעיף 74 הנ"ל לדיני פירוק החברות. נקבע, כי המקבילה לצו הכינוס, במסגרת דיני פירוק החברות, הינו צו הפירוק, להבדיל מבקשת הפירוק (פרשת משקי עמק הירדן הנ"ל, בפסקה 5; ראו גם ע"א 5005/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ נ' בית יצחק – שער חפר, אגודה להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד מט(3) 458 (1995), בפסקה 4 לפסק דינו של כב' הנשיא מ' שמגר; ע"א 7954/03 אמדאוס דוולופמנט אינק נ' הבנק למסחר בע"מ בפירוק ואח' (22.9.05), בפסקה 26). על בסיס זה נקבע (פרשת משקי עמק הירדן הנ"ל, בפסקה 5; ראו גם ע"א 1292/05 מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון נ' חי גל מהנדסים וקבלנים בע"מ (7.2.07), בפסקה 6 לפסק הדין) כי הדין החל על קיזוז שבוצע טרם ניתן צו הפירוק, הינו הדין הכללי שבסעיף 53 לחוק החוזים. דברים אלה יפים בשינויים המחויבים למקרה שבפניי, היינו, כי הדין החל על קיזוז שבוצע טרם ניתן צו הכינוס, הוא הדין הכללי שבסעיף 53 לחוק החוזים.

8. חרף זאת, המנהל המיוחד טוען כי יש להחיל את הוראת סעיף 74 לפקודה החל ממועד תחילתה של פשיטת הרגל, ולא ממועד צו הכינוס. הוא מפנה בהקשר זה להוראת סעיף 85(1) לפקודת פשיטת הרגל. הוראה זו עוסקת, על פי כותרתה, ב"נכסים בני חלוקה". היא קובעת, כי נכסי פושט רגל יכללו "כל נכס השייך לפושט הרגל, או המוקנה לו, בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש, או שיוקנה לו, לפני הפסדו". בהקשר זה, סעיף 84(א) לפקודה קובע, כי "יראו פשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא" (להגדרת מעשה פשיטת רגל, ראו סעיף 5 לפקודה). לטענת המנהל המיוחד, מעשה פשיטת הרגל הראשון במקרה זה התרחש ביום 31.7.07, עת נמלט מר יונה ממדינת ישראל. משכך, הקיזוז (אשר בוצע בתאריכים 2.8.07 ו – 3.8.07) מאוחר למועד האמור, ועל כן, לשיטה זו, חל עליו הדין הקבוע בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל.

9. דין טענה זו להידחות. ראשית, היא אינה עולה בקנה אחד עם הוראות פקודת פשיטת הרגל, לפיהן המועד הקובע לעניין הקיזוז הוא עם מתן צו פשיטת הרגל.

10. שנית, היא אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית המשפט העליון, עליה עמדתי לעיל, ועם הספרות בנושא.

11. שלישית, שיקולי המדיניות להם טוען המנהל המיוחד לא התקבלו על ידי בית המשפט העליון. המנהל המיוחד מפנה בהקשר זה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגנית הנשיאה ו' אלשיך), בפש"ר 1902/08 קורן נ' בנק הפועלים סניף העליה ואח' (16.1.11) (בפסקאות 2 – 6 לפסק הדין). ברם, עמדה זו של בית המשפט המחוזי נדחתה עוד בפרשת אמדאוס הנ"ל. בין היתר, בית המשפט העליון היה ער לכך שזכות הקיזוז עלולה לפגוע בעיקרון השוויון בין הנושים. בה בעת, עמד בית המשפט העליון בהקשר זה על אי הצדק העלול להיגרם לנושה, "אשר יידרש לשלם את מלוא חובו למפרק ובה בעת לקבל דיבידנד על חוב החברה כלפיו" (פסק דין אמדאוס הנ"ל, בפסקה 37).