פרימור ואח' נ' לוי ואח'

פסק דין (חלקי)

התובעת נמחצה בין שתי מכוניות (של הנתבעת 1 ושל צד ג' 1) שעמדו במקביל למדרכה מסומנת באדום-לבן. הדיון פוצל כך שראשית תתברר שאלת החבות. ראיות רבות הוגשו בהסכמה ונשמעה עדות צד ג'1. הנתבעות וצדדי ג' הגישו סיכומים בכתב. הנתבעות טוענות שבנסיבות אלה חל במישרין סעיף 3(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק פלת"ד). לטענתן, מקום שניזוקה התובעת ממגע עם שני הרכבים חייבים הנושאים בחיובי שניהם לפצותה בחלקים שווים. מעבר לנחוץ, לשיטתן, מכונית צד ג' חנתה שלא כדין באותו מקום, חלה החזקה המרבה שבחוק פלת"ד ומכוחה חבים צדדי ג'. צדדי ג' סבורים שחנייתם באותו מקום נעשתה כדין בזכות תג נכה וממילא אין הם נושאים בכל חבות בגין האירוע.

הנתבעות איזכרו את רע"א 3436/09 ביטוח ישיר נ' הפניקס. הלכה זו קבעה שאם קשורים מספר כלי רכב בתאונת דרכים יש לקבוע את האחריות לפיצוי הניזוקים באופן מדורג. בשלב הראשון, יש לבחון מי מכלי הרכב הוא בבחינת "מעורב" מבחינת הגדרת חוק פלת"ד. אם יש יותר מכלי רב מעורב אחד, יש לפנות לסעיף 3 לחוק כדי לקבוע את זהות האחראים לפיצוי הניזוק. רכב הנתבעים "מעורב" בתאונה, הוא פגע בתובעת. האם גם רכב צד ג' היה "מעורב" בה, כמשמעות המושג בחוק פלת"ד? מבין חלקי ההגדרה שבחוק פלת"ד, נראה שרק רכיב אחד נוגע לענייננו, זוהי ה"חזקה המרבה" הדנה ב"רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". ביטוי זה עורר בעבר מחלוקות לא מעטות ומסיבות ברורות. האיסור הפלילי על חניה במקומות שונים אינו מוחלט תמיד: אפילו היא אסורה לציבור הרחב, לעתים היא מותרת לסוגי אנשים, או לסוגי כלי רכב, או בנסיבות מסויימות. לעומת זאת, יש שמקום אינו מסומן כאסור בחניה, אך בכל זאת החניה בו יוצרת סיכונים תחבורתיים. ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב נ' אדרי, קבע בית המשפט העליון שהקביעה ש"רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" (מבחינת חוק פלת"ד) לא תעשה לפי החוק הפלילי, אלא לפי מבחן ספציפי לחוק פלת"ד, כשהרכב חנה באופן היוצר סיכון תחבורתי. עוד נקבע, שכדי להחיל את החזקה המרבה על רכב חונה, נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין החניה לבין הפגיעה.

מוסכם שצד ג' חנה לצד מדרכה המסומנת באדום ולבן, במקום שהחניה אסורה לציבור הרחב. צד ג' עצמו מחזיק בתג נכה, ונטען שעל חניית רכבו חל דין מיוחד. בחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993 (להלן: חוק חניה לנכים) שתי הוראות רלוונטיות:

2. חניה במקום שאין החניה מותרת בו 

(א) נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תג נכה (להלן - הרכב), במקום שאין החניה מותרת בו אם התקיימו כל אלה:  

(1) בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;  

(2) בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה; 

(3) החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים; 

(4) החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה. 

(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על אדם המתלווה אל הנכה והנוהג עבורו ברכב, אלא אם כן תג הנכה ניתן לנכה בהתאם להוראות סעיף 1ב. 

3. סייג לרשות חניה  

מבלי לגרוע מן האמור בסעיף 2(א)(3) ו- (4), לא יחול ההיתר שבסעיף 2 על חניה - 

(1) בתוך צומת או בתחום שנים-עשר מטרים ממנו, פרט לקטע שסימנה רשות תימרור, בתמרור או בסימון על אבני השפה, שמותר לחנות בו;  

(2) במקום כניסה לשטח המיועד לחניית כלי רכב;  

(3) בתוך מעבר חציה או בתחום שנים-עשר מטרים לפניו; 

(4) בנתיב שמיועד לתחבורה ציבורית ובתחום תחנת אוטובוסים המוגדר על ידי סימון על פני הכביש, ובאין סימון כאמור - בתוך עשרים מטרים לפני תמרור "תחנת אוטובוסים" ועשרים מטרים אחריו, בשני צידי הדרך, ובלבד שמותר להחנות את הרכב בצד הדרך שממול לסימון על פני הכביש או ממול לתמרור, אם רוחב הכביש באותו מקום הוא שנים-עשר מטרים או יותר;