פרייברג ואח' נ' שליצקי ואח'

החלטה בבקשה לעכוב ביצוע פסק דין

בפניי בקשה לעכוב ביצוע פסק דינה של כב' המפקחת על רישום מקרקעין בעכו, המפקחת גב' עידית וינברגר (תיק מס' 34/09).

מבוא

עיקרו של הסכסוך בין הצדדים הוא באשר לשימוש אותו מבקשים המבקשים לעשות בשביל כניסה המשמש כיום את דירות המבקשים והמערערים המתגוררים על אותה חלקה, השביל עצמו מהווה חלק מהרכוש המשותף.

המבקשים קבלו היתר בניה להרחבת רוחבו של השביל וזמן קצר לפני שהחל הדיון בפני כב' המפקחת, הם הרסו גדר אבן, מעקה ברזל ועקרו עצי ברוש והרחיבו את רוחב השביל מרוחב של כ-80 ס"מ ל-3 מ'.

המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשים שנדונה בפני המפקחת אשר הוכרעה ללא שמיעת עדויות בהתאם להסדר דיוני שנערך בין הצדדים.

לאחר ניתוח טענות הצדדים לרבות ביקור במקום, קיבלה כב' המפקחת את התביעה ובהתאם לכך ניתנו שני צווים: צו מניעה קבוע האוסר על המבקשים להמשיך ולבצע עבודות סלילת השביל וצו עשה המורה למשיבים להשיב המצב לקדמותו בדרך של בנית גדר האבן והמעקה, שיקום הגינה ונטיעת העצים שנעקרו.

על הפרק בקשת המבקשים שלא לבצע את השבת המצב לקדמותו עד הכרעה בערעור שהוגש על ידם

תמצית טענות הצדדים

המבקשים שמים דגש על העובדה כי הם מבקשים לפעול על פי היתר בניה שניתן להם לאחר דחיית התנגדות המשיבים וכי אין בכוונתם לשנות את מצבו המשפטי של שביל הכניסה. לדבריהם שביל הכניסה היה שביל משותף והוא יישאר שביל משותף לאחר הרחבתו. הם מוסיפים ומבהירים כי ההרחבה לא תמנע מהמשיבים להמשיך ולעשות בשביל המורחב שימוש.

המבקשים טוענים כי השינוי היחידי שארע בעקבות אותה הרחבה, הוא הקטנת שטח הגינה ששימש את המשיבים בכ-2 מטרים מתוך חצי דונם.

המבקשים מנתחים את סיכויי הערעור, מעלים טענה שלא נדונה בפני כב' המפקחת באשר למצבם הבריאותי והצורך של המבקש להגיע עם רכבו עד לסמוך לדלת הדירה והם מדגישים כי ביצוע פסק הדין משמעו ביצוע עבודות שעלותן גבוהה "המבקשים הינם אנשים מבוגרים ופשוטים, אין בידם לא את כוחות הנפש ולא את הממון הדרוש לביצוע העבודות כיום".

המשיבים מתנגדים לבקשה ולמעשה מאמצים את נמוקי כב' המפקחת בהחלטתה לדחות את עכוב הביצוע.

המשיבים מבהירים כי הם נאלצים לחיות למעלה מחצי שנה עם תוצאות מעשיהם של המבקשים, "גינתם פרוצה ושביל הבטון הינו כיום שביל אדמה אשר בימי הגשמים הינו שביל בוצי".

המשיבים טוענים כי סיכויי הערעור אינם מצדיקים הענות לבקשה.

דיון

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים שוכנעתי כי יש מקום להענות לבקשה ולעכב את בצוע צו השבת המצב לקדמותו עד להכרעה בערעור.

באשר למצב המשפטי אפנה לפסק דינו של כב' פוגלמן מיום 25.11.09, ע"א 9285/09 יוחאי אהרוני נגד מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, "ככלל, אין בעצם הגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצועו של פסק דין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על מנת לסטות מכלל זה, נדרש בית המשפט לקיומם של שני מבחנים מצטברים: מבחן סיכויי הערעור ומבחן מאזן הנוחות. לעניין המבחן הראשון נקבע, כי "אין בית המשפט נכנס לפני ולפנים של סיכוי זה וביסוסו, ודי לפעמים בסיכויים לכאורה, כפי שמתגלים בבדיקה ראשונית של פסק הדין ונימוקי הערעור, כדי לצאת ידי החובה בנדון " (ב"ש 978/84 שכון עובדים נ. מלובנציק, פ"ד ל"ח (4) 572, 576 (1984); ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן (לא פורסם, 1.12.05)). בהימצא שהערעור אינו משולל יסוד, יעבור, איפוא, בית המשפט למבחן השני, הוא מבחן מאזן הנוחות. במסגרת מבחן זה יבחן בית המשפט את הנזק היחסי שייגרם לכל אחד מן הצדדים כתוצאה ממתן או אי מתן הצו (ראו ע"א 6146/00 עיריית תל אביב-יפו נ' אהובה (לא פורסם, 19.11.00)). על מבקש עיכוב הביצוע להוכיח כי ביצועו המיידי של פסק הדין יסב לו נזק בלתי הפיך אם וכאשר יתקבל הערעור (ראו ע"א 5811/09 גאון נ' מעגלות הפקות בע"מ (לא פורסם, 30.8.09))".

מבלי לקבוע מסמרות, אבהיר כי הערעור אינו משולל יסוד. אזכיר כי ההכרעה בפני המפקחת, נעשתה על סמך ניתוח מסמכים וסעיפי חוק (להבדיל משאלה של מהימנות עדים). למערערים טענות כבדות משקל שיש מקום לבררן בערעור ובהן בין השאר הבהרה מהו שימוש סביר ברכוש המשותף, מה משמעות הרחבת שביל גישה המהווה רכוש משותף ואשר ישאר במתכונתו החדשה כשביל משותף, מה משמעות דרכם של המבקשים שפעלו ללא הסכמת המשיבים ו"קבעו עובדות בשטח" והאם יש משמעות לעובדה כי הרחבת השביל נעשית על חשבון צמצום שטח הגינה בו עושים המשיבים שימוש יחודי מזה שנים רבות.

בנסיבות אלו את עיקר המשקל יש ליתן למאזן הנוחות, בנושא זה עדיפה בעיניי עמדת המבקשים על עמדת המשיבים והנני סבור כי מאזן הנוחות נוטה לזכותם. המבקשים מתארים בבקשתם כי מצבם הבריאותי והכלכלי קשה וכי יתקשו לבצע את השבת המצב לקדמותו כבר עתה, מנגד המשיבים מתארים מצב של גינה פרוצה וחשש להפיכת השביל לבוצי בימי גשם. גם אם לא ניתן לתאר את המצב כבלתי הפיך, הנני סבור כי בהתחשב בעובדה כי הערעור יוכרע תוך מספר חודשים וכי השארת המצב על כנו עד להכרעה בערעור (מבלי שנמנעת כמובן מהמשיבים עשיית שמוש באותו שביל כניסה), הינה הפתרון המביא לאיזון ראוי בין טענות הצדדים. מיותר לציין כי המרכיב של צו המניעה יישאר בתוקפו ללא שינוי.