פרי נ' משטרת ישראל חיפה

פסק דין

בפני תובענה של המבקש שהוגשה במקורה למתן פסק דין הצהרתי לפיו דו"חות שונים שרשמה המשיבה למבקש התיישנו או לחלופין כי הענישה בגינם התיישנה, ולפיכך להורות על עיכוב הליכי גבייתם באמצעות המרכז לגביית קנסות.

תובענה זו הוגשה לאחר שבית המשפט לתעבורה בחיפה (כב' השופט בנג'ו) קבע כי הסמכות לדון בתובענה אינה נתונה לבית המשפט לתעבורה ולפיכך נדחתה הבקשה שהגיש המבקש בבית המשפט לתעבורה (המ"ש (חי') 5268-01-12).

לאחר שענין זה הובא לידיעתי לאחר החלטתי מיום 31.1.12, ובחנתי מחדש את סוגיית הסמכות, קבעתי כי אכן שאלת התיישנות הענישה ביחס לדו"חות מצויה בסמכותי, אולם לא טענות המבקש ביחס להתיישנות העבירות עצמן (התיישנות הדו"חות כפי שכינה זאת המבקש) והפניתי אותו לפעול בענין זה לשינוי החלטת בית המשפט לתעבורה.

מתגובת המשיבה לבקשה עולה כי המבקש פנה פעם נוספת לבית המשפט לתעבורה לשינוי החלטתו, ועל אף שבית המשפט סבר שלא היה ראוי לנהוג כך (שכן לטעמו היה עלי לדון בבקשה על כל חלקיה, גם אלו שאינם בסמכותי העניינית, לאור הוראת סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט – זאת על אף שלא היתה כאן העברה של הליך, אלא דחייה (שצריכה היתה להיות מחיקה...) והגשה מחדש בבית משפט אחר....), בית המשפט לתעבורה דן בבקשה ככל שהיא נוגעת להתיישנות העבירות. בהחלטתו מיום 25.2.12 דחה בית המשפט לתעבורה את טענות המבקש להתיישנות העבירות ביחס לחלק מהדו"חות, אולם הותיר לבירור את הטענות ביחס לשני דו"חות שלגביהם לא התקבל הסבר מספק של המשיבה.

לאור השתלשלות ענינים זו (הנובעת מקביעת סמכות נפרדת לדיון בשאלת התיישנות העבירות המוקנית לבית המשפט המוסמך לדון באותן עבירות לבין דיון בשאלת התיישנות הענישה), נותר לי לדון בשאלת התיישנות הענישה בלבד (אשר לגביה בוודאי שאין החלטת בית המשפט לתעבורה מהווה מעשה בי-דין) וזאת ביחס לתשעת הדו"חות המצויינים בבקשה.

אציין כי המשיבה בתגובתה לבקשה ציינה כי היא מקבלת את טענת ההתיישנות לגבי שניים מהדו"חות, ולפיכך מתייתר הצורך לדון בטענות לגביהם.

מאחר ואני סבורה כי דין התובענה להדחות בשל טעם משפטי, לא מצאתי צורך לזמן את הצדדים לדיון בפני שכן אין צורך בבירור המחלוקת העובדתית הנוגעת להמצאת הדו"חות או דרישות לתשלום החוב (ה"מחדשות" את מירוץ ההתיישנות).

התובענה מבוססת על הנחה שגויה של המבקש כי העבירות בהן מדובר הן מסוג "חטא" כפי שזה מוגדר בסעיף 24 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ולפיכך העונש בגינן מתיישן בחלוף שלוש שנים מהמועד בו פסק הדין נעשה חלוט, בהתאם לסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). המבקש ממשיך וטוען כי מאחר ומאז ביצוע העבירות ו/או מהמועד האחרון בו קיבל דרישה לתשלום הקנס, חלפו למעלה משלוש שנים (הכל תוך פירוט התייחסות לכל אחד מהדו"חות), אזי יש לקבוע כי העונש בגינן התיישן.

אלא שהנחה זו של המבקש הינה שגויה שכן בית המשפט העליון קבע בפסק דין מנחה בסוגיה רע"א 10200/07 עו"ד מזל מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל (1.4.08) כי:

"סיכומם של דברים, העונש שנקבע לעבירות קנס שהן עבירות תעבורה, לעניין סיווג העבירות על פי סעיף 24 לחוק העונשין, הוא העונש הקבוע בסעיף 62 לפקודת התעבורה, דהיינו פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין. לפיכך העבירה הנדונה בענייננו היא עבירה מסוג עוון (והשוו ה"פ 511/05 (שלום י-ם) סלאמה נ' מדינת ישראל, 11.5.05))." (סעיף כ"ח לפסק הדין)

מכאן שעבירות תעבורה מסוג ברירת קנס הינן בגדר עוון, ומשכך העונש בגינן מתיישן רק בחלוף עשר שנים מהמועד שפסק הדין נעשה חלוט (בהתאם להוראת סעיף 10 (2) לחסד"פ), מועד שביחס לעבירות מסוג ברירת קנס נקבע שחל 90 ימים לאחר שהתקבלה הודעת תשלום הקנס (ראה סעיפים י-י"ג לפסק הדין).

מאחר וכל הדו"חות, למעט השניים שהמשיבה כבר הודיעה כי היא סוגרת מחמת התיישנות, הוטלו על המבקש אחרי 31.1.02 (דהיינו פחות מעשר שנים לפני הגשת בקשה זו), ברי כי הענישה בגינן לא התיישנה, בין אם נשלחו למבקש דרישות תשלום ובין אם לאו (ל"החייאת" תקופת ההתיישנות משנשלחה דרישת תשלום ראה סעיף ו' לפסק הדין והאסמכתאות שם).

אשר על כן דין התובענה להידחות, למעט ביחס לאותם דו"חות שהמשיבה הצהירה כי היא סוגרת את הדרישות בגינם בשל התיישנותם. ממילא, משברור כעת כי המבקש קיבל דרישות ביחס לשאר הדו"חות קודם להגשת תביעה זו, הרי ש"מירוץ ההתיישנות" ביחס לענישה החל מחדש עם קבלת הדרישות.

לאור העובדה כי הגשת התובענה הביאה לסגירת שניים מתשעת הדו"חות, אין צו להוצאות.

מומלץ למבקש, בחום, לפעול להסדרת חובותיו בהקדם על מנת להמנע מתוספת ריביות וקנסות.

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ב, 26 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: