פרי נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה חוזרת להצהיר על התיישנות העבירות נשוא תשעה כתבי האישום (דוחות) שהוגשו כנגד המבקש בין השנים 2000-2005.

בקשה זו הוגשה בפני ביום 15/1/12 וביום 18/1/12 דחיתי אותה בהחלטה מפורטת ומנומקת, מחמת חוסר סמכות עניינית, הואיל ועיון בתוכנה מלמד, כי רובה ככולה נסבה על עתירה להצהרה בדבר התיישנות העונשים, נוכח הליכי גביה הננקטים נגד המבקש, והלה עתר במפורש "ליתן צו לעיכוב הליכי הגביה", היינו, עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, דבר שהוא בסמכותה של הערכאה האזרחית.

לאור ההחלטה האמורה, פנה המבקש לביהמ"ש השלום בקריות (כב' השופטת לוקיץ') בעתירה לפסק דין הצהרתי, תוך שהוא מפנה להחלטת מותב זה. ביהמ"ש השלום נדרש לסוגיית התיישנות העונשים, וביקש את עמדת המדינה, אך יחד עם זאת, הפנה את המבקש "לשינוי ההחלטה" האמורה של בית משפט זה, בכל הנוגע להתיישנות העבירות, ככל שהמבקש עומד על טענתו זו, הואיל "וביהמ"ש לתעבורה לא ערך אבחנה זו", והכל תוך שבית משפט השלום חוזר בו מהחלטה קודמת שנתן ביום 31/1/12 וקובע כי היא "שגויה בחלקה" (ה"פ 61037/01/12 החלטה מיום 8/2/12).

לפי הוראות סעיף 79 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד 1984, משהעביר בית המשפט ענין שנקבע לגביו, כי אינו נמצא בסמכותו העניינית, לבית משפט אחר, האחרון "לא יעבירנו עוד". לכן לא היה מקום, לגרום להבאת הענין, שנית, בפני בית המשפט זה.

עם זאת, לא מצאתי להכריע כך את הבקשה שבפני, על מנת שהמבקש לא יאלץ לכתת רגליו בין ערכאות, ואדרש לטענות המבקש לגופן בדבר התיישנות העבירות.

המבקש טוען להתיישנות העונשים והוסיף עתירה חלופית ביחס לתשע עבירות נשוא תשע הדו"חות שפירט בבקשתו.

בכל הנוגע להצהרה בדבר התיישנות העונשים, ענין זה כאמור אינו בסמכות ביהמ"ש זה, ובית משפט השלום אמור להכריע בכך. לכן, אני דוחה את הבקשה בכל הנוגע לדו"חות בהם עותר המבקש באופן מפורש, ללא עתירה חלופית, להצהרה על התיישנות העונש, הכוונה לשלושה חיובים: האחד, נשוא תיק – 909919/96 מיום 31/7/95; השני, דוח מס' 1148179292 מיום 30/8/04; השלישי, דו"ח מס' 1143898789 מיום 1/6/04.

באשר לששת הדו"חות הנותרים, אדון בהם כסדרם:

ראשית חכמה, אניח את התשתית הנורמטיבית הרלבנטית למרבית הטענות המועלות ע"י המבקש ועיקרו של ענין בהלכה הנוגעת לחזקת התקינות/החוקיות המעשה המנהלי, הואיל ולחזקה זו נפקות והשלכה על מכלול טענותיו של המבקש.

חזקת התקינות קובעת, את תקינותו של המעשה המנהלי, ובכלל זה, רישום השמור אצל הרשות המנהלית. לשם סתירת חזקה זו, לא די בקיומה של תחושה בעלמא, המבוססת על השערות והנחות בלבד, אלא יש להניח תשתית עובדתית לטענה [בר"מ 8499/06 עו"ד גדעון אליאב נ' עיריית הרצליה (לא פורסם) מיום 15.11.06; בג"צ 4566/90 דוד דקל נ' שר האוצר ו-22 אח', פ"ד מה(1), 28].

עוד נפסק, כי ככל שחולף זמן רב יותר מהפעולה המנהלית, גובר כוחה של חזקת התקינות. [ראה לעניין זה: עע"מ 6881/07 שמשון ברגר ואח' נ' המועצה האזורית עמק חפר (לא פורסם) מיום 24.9.07; רע"פ 4142/05 - יהודה טרבגודה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) מיום 17.5.05; ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3), 749; רע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הגליל המזרחי, פ"ד מד(2), 417; בג"צ 7351/95 גבעוני נ' השר לענייני דתות, פ"ד נ (128 ,89 (4; בג"צ 4146/95 עזבון המנוחה לילי דנקנר נ' מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב (793 ,774 (4)]. יפים לענין זה דברים שאמר כב' השופט זמיר בבג"ץ 4146/95 עזבון המנוחה לילי דנקר נ' מנהל רשות, פ"ד נב(4), 774:

"...חזקת החוקיות עשויה להוסיף משקל עם הזמן. לאחר שנים רבות יהיה לה משקל רב. אכן, עדיין היא רק חזקה, ולכן עדיין היא ניתנת לסתירה, אך ככל שחולף הזמן יקשה יותר ויותר לסתור אותה".

מהכללים לענייננו.

דו"ח 1195082662 מיום 17/1/00 – מדובר בדו"ח אי ציות לתמרור ד-15, שנרשם באזור סמכות משטרת כפר סבא כעולה מתשובתם לפניית המבקש מיום 11/5/11, לפיכך, הסמכות המקומית לדון בבקשה זו נתונה לבית המשפט שבתחום סמכותו המקומית נעברה העבירה. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. מעבר לכך, עיון במכתב האמור מלשכת תביעות כפר סבא, מלמד, כי הדו"ח נשלח למבקש בדואר רשום ב- 16/6/00. חזקה כי הרשום במכתב זה של לשכת תביעות כפ"ס משקף נכונה את רישומיהם ואת הפעולות הנטענות במכתב, לענין זה קמה חזקת התקינות ולענין המסירה קמה חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סד"פ, שתיהן לא נסתרו ע"י המבקש, ועל כן אני דוחה את הבקשה בענין דו"ח זה.

דו"ח 1113586802 מיום 13/8/01 – מדובר בדו"ח אי ציות לתמרור ב-29 ברח' החלוץ בחיפה. הדו"ח נשלח למבקש עפ"י טענת המשיבה, כך גם גורס המבקש, ברם הוא לא השכיל לסתור את חזקת המסירה ולהראות שאין לכך יסוד. גם כאן קמות לחובת המבקש שתי החזקות בהם דיברתי לעיל, ומשלא סתר אותן המבקש בראיות של ממש, אני דוחה את הבקשה ביחס לדוח זה.

דו"ח 3058010319 מיום 14/2/05 - מדובר בדוח מהירות, מצלמה, הדוח שייך למשטרת מחוז נגב שבתחום סמכותה נעברה העבירה. למותר לציין, כי המבקש הציג העתק מכתב שלכאורה נשלח ליחידה זו, בדואר רשום, מיום 25/5/11. אך מטעמים השמורים עימו בחר להגיש הבקשה לבית משפט זה הנעדר סמכות מקומית לדון בכך. ברור למדי, כי היחידה המופקדת על הענין היא זו שצריכה ויכולה להשיב על הענין, ועל כן אני דוחה את הבקשה מטעם זה וביחס לדוח זה.

דוח 50100762835 מיום 13/12/05 – דו"ח זה נמסר ידנית למבקש אך הוא סירב לחתום על קבלתו, כך עולה מתדפיס רשימת הדו"חות שנזקפו לחובת המבקש שערך המרכז לגביית קנסות וצורף לבקשת המבקש. מדובר ברשומה מוסדית לפי סעיף 36 לפק' הראיות, אשר הוגשה ע"י המבקש עצמו, ולכן מהווה ראיה לאמיתות תוכנה. מעבר לכך, קמה לטובת המשטרה והמרכז לגביית קנסות שהינן רשויות ציבוריות, חזקת התקינות, לפיה המעשה המנהלי, קרי, הרישום ברישומיהן, מדויק ותקין. רוצה לומר, כי הרשויות פעלו באופן חוקי ותקין, והנטל לסתור חזקה זו מוטל על כתפי המבקש, אשר לא טען דבר וחצי דבר בענין זה, ונמנע מהתייחסות לרישום זה ומשמעותו לגביו.

דו"ח 1123707349 מיום 21/11/02 – מדובר בדו"ח חניה המפריעה לתנועה, ברח' אליהו הנביא בחיפה.

דוח 1148080672 מיום 11/4/04 – מדובר בדוח מהירות, מצלמה, בחיפה.