החלטה
1.מונח לפניי ערר על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת הדס פלד) מיום 30.5.10, לפיה נדחתה בקשתו של העורר לביטול צו סגירה מנהלי של בית העסק שבבעלותו.
2.העורר הינו הבעלים של מועדון "הלובי" ברחוב קרליבך 27 ת"א (להלן – "המועדון").
ביום 23.5.10 הוצא צו סגירה מנהלי למועדון ע"י קצין אבטחה ורישוי של מרחב ירקון, רפ"ק מוטי מאירי, למשך 30 ימים, בעקבות קטטה אלימה שפרצה במקום לילה קודם לכן. הקטטה, שהחלה בתוך המועדון, התפתחה לאירוע אלים מחוץ למועדון, אשר במהלכו מצא אחד המעורבים בו את מותו.
בין נימוקי הצו ציין קצין הרישוי, כי המועדון התנהל ללא רישיון עסק וכי מדובר באירוע אלימות שני מאז פתיחת המועדון.
3.בעקבות החלטת קצין הרישוי, הגיש העורר לבית משפט קמא בקשה לפי סעיף 22(א) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח – 1968 (להלן – "החוק") לביטול צו הסגירה המנהלי. בית משפט קמא דחה בהחלטה מנומקת את הבקשה וקבע, כי לאחר שעיין בדו"ח הסודי ובתיק החקירה, נחה דעתו "כי אכן קיים חשש ממשי לשלום הציבור וכי צו הסגירה נדרש לשמירת שלום הציבור". עוד קבע בית משפט קמא, כי לא נפל פגם של אי סבירות קיצונית או העדר מידתיות בשיקוליו של קצין המשטרה כאשר הפעיל את סמכותו לפי סעיף 23 לחוק וכי הצו הוצא כדין. אשר למשך תוקפו של הצו קבעה כבוד השופטת פלד, כי "אין בנסיבות המקרה דנן אמצעים אותם יכול המבקש לנקוט ואשר היה בהם כדי להביא לצמצום משך תוקפו של הצו" וכי אין ספק, כי צו הסגירה יסב לעורר נזקים קשים, אך באיזון שבין האינטרסים השונים גובר האינטרס הציבורי לשמירת שלום הציבור גם לעניין משך הצו.
מכאן הערר שבפניי.
4.טוען ב"כ העורר, כי שגה בית משפט קמא כאשר נתן את מלוא המשקל הראייתי למידע המודיעיני וכי נדרשת תשתית ראייתית נוספת להצדקת עצם קיומו של הצו, המגביל את חופש עיסוקו של העורר. לטענתו, שגה בית משפט קמא בניתוח המידע ולא עמד על טיבו ועל מידת אמינותו.
עוד טוען ב"כ העורר, כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן משקל לטענות העורר, בהתחשב בפגיעה הקשה שהצו מסב לו ובפסיקה הקיימת, הקוראת להחיל החלטות מגבילות, הפוגעות בזכויות יסוד, בצמצום, תוך שמירה על איזון ראוי בין האינטרסים השונים. לטענתו, לעורר אין יד ורגל באירוע שהחל במועדון ומרגע שהמאבטחים הוציאו את הניצים אל מחוץ למועדון, ניתק הקשר בין המועדון לאירוע האלים שהתרחש ברשות הרבים, במרחק של כ-150 מטרים ממנו, ואין מקום להטיל את האחריות לתוצאה הקטלנית על העורר.
5.מנגד, סבורה המשיבה, כי החלטת בית משפט קמא שקולה ומאוזנת וניתנה לאחר עיון הן במידע המודיעיני והן בחומר החקירה. לטענתה, קביעתו של בית משפט קמא, לאחר עיון בחומר כולו, כי יש חשש ממשי לשלום הציבור והצו דרוש לשם שמירה על שלום ובטחון הציבור, היא קביעה עובדתית ומכאן שבית משפט זה, כערכאת ערעור, אמור לתת את דעתו לכך ולבחון את סבירות ההחלטה המנהלית והמידתיות שבה.
ב"כ המשיבה עמד על חומרת האירוע, אשר החל בין כתלי המועדון וציין, כי קיים קשר סיבתי ברור בין האירוע האלים לבין המועדון, שכן המעורבים באירוע בילו קודם לכן במועדון ואף המנוח, אשר שהה מחוץ למועדון, ביקש להיכנס למועדון עובר לאירוע.
עוד ציין, כי לפני כחצי שנה אירע במקום אירוע אלימות נוסף, חמור גם כן, במהלכו נפצע אדם מבקבוק שנופץ על ראשו, כאשר אז הסתפקה המשטרה בשיחת אזהרה ולא פעלה כפי שפעלה כעת. לכך, סבור ב"כ המשיבה, יש משקל של ממש בכל הנוגע לשאלת מידתיות הצו.
אשר להתנהלותו של העורר, טען ב"כ המשיבה, כי הדעת נותנת, שידע גם ידע על הקטטה שפרצה במועדון וגם אם לא ידע, היה עליו לדעת עליה ולא עשה די הצורך כדי למנוע אותה. יתירה מכך, לטענתו, אם העורר או מי מטעמו היה מדווח מיד למשטרה על פרוץ הקטטה, ייתכן כי הרצח היה נמנע.
אשר לפעילותו של המועדון ציין, כי המועדון פעל ללא רישיון עסק וכי ארבעה חודשים עובר לאירוע, נדחתה בקשתו של העורר למתן רישיון מהטעם של אי עמידה בדרישות המשטרה. זאת ועוד, כנגד העורר הוגש כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון והתיק נקבע להקראה בחודש הבא.
בהתחשב בכל אלה, עתר לדחות את הערר.
דיון
6.ראשית אציין, כי מן הדין היה להגיש הודעת ערעור על החלטת בית משפט קמא ולא להכתיר את ההליך כ"ערר", שכן החלטה המאשרת או מבטלת צו הפסקה מנהלי לפי חוק רישוי עסקים, הינה במהותה "פסק דין" לפי סעיף 52(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984.
בהערת אגב אציין, כי חוק רישוי עסקים שותק בכל הנוגע לערעור על החלטת בית משפט מכוח סעיף 22 לחוק.
7.מכאן לגופו של עניין.
צו הסגירה הוצא, כאמור, מכוח הוראת סעיף 23 לחוק רישוי עסקים אשר זו לשונה -