פרחן נ' גרינברג

פסק דין

תביעה לתשלום סכום של 13,808 ₪ בגין דמי שכירות.

רקע כללי

הנתבע שכר מן התובע, מחסן במשק של התובע בשדה עוזיה לשם הפעלת עסק (להלן: "המחסן"). הנתבע הפקיד בידי התובע שנים עשר שיקים על סך 1,300 ₪ כל אחד בגין דמי השכירות החודשיים, אולם ביקש מן התובע לא להפקידם בבנק, אלא לקבל ממנו תשלום חודשי במזומן. כך פעל ההסדר לגבי ארבעת השיקים הראשונים.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע לא שילם חלף השיקים, החל מן השיק החמישי ואילך וכשהתובע ניסה להפקיד את השיק החמישי בבנק, סורב השיק בשל היות החשבון של הנתבע מוגבל. התביעה היא בגין שמונה חודשי שכירות.

תביעה זו היא למעשה המשך של הליך שהחל בהוצאה לפועל, שם ביקש התובע לבצע את השטרות. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטרות וקיבל רשות להתגונן, ההליך הועבר לדיון בבית משפט השלום באשדוד ושם נמחק בסופו של יום עקב מחדלים של התובע והוגש לאחר כשנה כתביעה כספית בבית משפט זה.

המחלוקות בין הצדדים

בין הצדדים מחלוקות רבות שאפרט להלן, אולם נראה כי קיימת מחלוקת עיקרית אחת הטעונה ליבון כדי להכריע בהליך זה, והיא האם הנתבע אכן פינה את המחסן כטענתו עד סוף פברואר 2006 או שמא המשיך להחזיק בו עד סוף אוקטובר 2006 כטענת התובע. מחלוקת נוספת בין הצדדים היא אם ניתנה על ידי הנתבע הודעה בתחילת ינואר 2006 על כוונתו של הנתבע לסיים את השכירות חודשיים לאחר מכן, אולם כפי שאבהיר להלן, אין למעשה מחלוקת של ממש בסוגיה זו ולכל היותר המחלוקת היא בשאלה אם התובע הבין את ההודעה.

מחלוקות נוספות בין הצדדים אינן מהותיות להכרעה בהליך ויוזכרו כאן ובהמשך הדברים למעלה מן הצורך: לטענת הנתבע, השיקים שנתן לתובע, ניתנו לביטחון בלבד כשהסיכום בינהם היה כי הם לא יופקדו בבנק בכל מקרה, אלא שהתובע יקבל תמיד את שכר הדירה במזומן מן הנתבע. התובע לעומת זאת טוען כי לא צוין בשום מקום כי מדובר היה בשיקים לביטחון ועל כן רשאי היה לעשות בהם שימוש לשם גביית שכר הדירה. מחלוקת נוספת בין הצדדים היא אם נחתם בינהם הסכם בכתב או שמא היה הסכם בעל פה בלבד. קיימת אף מחלוקת בין הצדדים בנוגע לתקופת השכירות, כשהתובע טוען כי הנתבע שכר את הנכס תחילה לחמישה חודשי ניסיון בהם שילם כל חודש מראש 1,300 ₪ ולאחר מכן ביקש להמשיך ולשכור את המחסן לשנה החל מיום 1.12.05 ועד ליום 30.11.06. הנתבע מצידו טוען כי לא הייתה כל תקופת ניסיון והוא שכר את הנכס מיום 1.11.05 למשך שנה והייתה בין הצדדים הסכמה בעל פה כי ניתן יהיה לסיים את השכירות בהודעה מוקדמת של חודשיים מראש, כפי שעשה הנתבע לטענתו.

מועד הפינוי בפועל של המחסן על ידי הנתבע

התובע טוען כי הנתבע השאיר את חפציו במחסן הנעול עד תום תקופת השכירות (סוף אוקטובר 2006). במועד זה פרץ התובע למחסן ופינה משם את חפצי הנתבע. על כן לטענת התובע הוא זכאי לשכר דירה בגין כל התקופה. הנתבע לעומתו טוען כי לאחר שהודיע לתובע בתחילת ינואר על כוונתו לפנות את המחסן בעקבות הצפות שהיו בו וגרמו לציוד שלו נזק רב וכן בעקבות פריצה שאירעה ובה נגנב לתובע ציוד יקר ערך, פינה הנתבע בסוף פברואר 2006 את המחסן והחזיר לתובע את המפתח.

אני סבורה כי בסייגים מסוימים שאפרט להלן, יש לקבל בשאלה זו את עמדת הנתבע. נראה כי לאחר שנשמעו כל הראיות, התמונה המצטיירת היא כי אף התובע מסכים, כי הנתבע העביר את העסק שלו מן המחסן למקום אחר החל ממרץ 2006. כך עלה מחקירתו של התובע, שציין כי הנתבע למעשה לא עשה שימוש במחסן החל ממרץ 2006. כך כשנשאל מדוע לא תבע את הנתבע גם לגבי חוב חשמל לשמונה חודשים השיב: "אחרי שסגר את עצמו, אחרי שהוא השאיר את הציוד בסככה הוא לא השתמש בחשמל אבל את החשמל שלקח עד הסוף זה היה גרושים והוא שילם לי אותם" (ע' 24 ש' 15,16) ובהמשך הדברים: "ברגע שסגר את המקום הוא הלך לבית עזרא, הוא לקח את הדברים מה שהיה במקום, סגר את הסככה והשאיר לי את שאריות הלכלוך, והבלגאן, והדברים שבורים שהוא לא צריך וסגר והלך לבית עזרא... " (ע' 24 ש' 19-21) ולבסוף נשאל שוב, אם הנתבע לא השתמש בחשמל באותה תקופה והשיב שלא (ע' 24 ש' 22,23).

בנו של התובע העיד כי הנתבע עזב את המחסן של אביו לאחר שמצא מחסן זול יותר בבית עזרא (ע' 27 ש' 19-20, ע' 28 ש' 18-21). מר רביבו שנתן תצהיר מטעם התובע טען כי המחסן היה ברשות הנתבע משך כל תקופת השכירות, אולם כשנחקר בעניין זה הסכים שקיבל מידע זה מן התובע (ע' 32 ש' 24,25) וכן הסכים שבאיזה שהוא שלב הפסיק לראות את הנתבע מדי יום, אולם לא זכר מתי זה היה (ע' 32 ש' 4,5). כן הסכים מר רביבו כי אינו זוכר במדויק את החודשים בהם התרחשו הדברים (ע' 32 ש' 16-18).

אין טעם טוב שלא לקבל דבריו של מר רביבו על פיהם נכנס למחסן רק בסוף שנת 2006, אולם לא ניתן להסיק מכך כי הנתבע לא פינה את המחסן קודם לכן, אלא רק שהתובע לא אפשר כניסתו של מר רביבו למחסן קודם לכן. כאמור לעיל, מר רביבו הסכים כי בשלב מסוים הפסיק לראות במקום את הנתבע על בסיס יום יומי ולא יכול היה לומר באיזה חודש בדיוק קרה הדבר.

הנתבע מצידו העיד כי פינה את המכונות שלו מן המחסן באמצעות משאית עם מנוף (ע' 51 ש' 2-5). מר שאול סידה, מטעם הנתבע העיד כי הוא פינה עבור הנתבע את המכונות מן המחסן. הוא ציין כי הנתבע החזיק במחסן מכשור לשיפוץ הגאים לכלי רכב פרטיים ולמשאיות וציוד זה הוצא על ידו מן המחסן והועבר לבית עזרא (ע' 70 ש' 12-16). מר אלכסנדר קוסטריקטי ציין כי ראה את שאול סידה מעמיס מכונות מן המחסן עם מנוף (ע' 85 ש' 19-23).

נראה אם כן כי אין מחלוקת של ממש לגבי העובדה כי הנתבע פינה את הציוד העיקרי שלו מן המחסן עד סוף פברואר 2006 כטענתו. אלא שלטענת התובע, הנתבע לא פינה את כל הציוד מן המחסן (ע' 24 ש' 13-21) וכן טען כי התובע הותיר ברזל שלו מחוץ למחסן, בשטח של התובע. לטענת התובע, בתום התקופה הוא פינה בעצמו את מה שנותר במחסן ורק אז השכיר את המחסן שוב (ע' 24 ש' 25,26). כמו כן טען התובע, כי הנתבע נעל את המחסן במנעול והוא לא היה רשאי לפרוץ את המנעול כל עוד לא הסתיימה תקופת השכירות ועל כן עשה כן רק בנובמבר 2006.

אבחן אם כן את השאלה אם הנתבע הותיר ציוד במחסן אם לאו, אם נעל את המחסן במנעול אם לאו, אם הותיר ברזל בשטח של התובע ומה ההשלכות של סוגיות אלה לענייננו.

כאמור לעיל, אני סבורה כי אין מחלוקת כי הנתבע פינה את עיקר הציוד שלו מן המחסן. מר סידה שפינה עבור הנתבע את המחסן, הסכים שלא בדק אם נשאר דבר מה נוסף במחסן, כי תפקידו היה להוביל את המכונות בלבד (ע' 71 ש' 5-12). עדים אחרים לא התייחסו לשאלה אם המחסן נותר ריק לחלוטין לאחר הפינוי אם לאו ועל כן עומדת בעניין זה גרסת התובע מול גרסת הנתבע ועל פני הדברים, אין מקום להעדיף גרסת התובע על פני גרסת הנתבע. אולם גם אילו קיבלתי טענת התובע כי המחסן לא היה נקי לחלוטין ונותרו בו שאריות מן העסק של הנתבע, לכל היותר יכול היה התובע לתבוע את עלות ניקיון המחסן. אין בכך כדי להביא לקבלת גרסת התובע על פיה הנתבע לא פינה את המחסן כלל.

אשר לשאלת המפתח, הנתבע טען כי לאחר שפינה בסוף פברואר 2006 את המחסן, ניקה אותו, שילם עבור החשמל ונתן את המפתח לתובע (ע' 51 ש' 7). יש לומר כי טענה זו של הנתבע לעניין השבת המפתח לא הופיעה בתצהירו, למרות שהתובע טען בתצהיר שלו שהנתבע החזיק במחסן עד תום תקופת השכירות, בין היתר על בסיס העובדה שהמחסן היה נעול והמפתח לטענת התובע היה אצל הנתבע. כשנשאל על כך ענה הנתבע כי לא כתב על זה בתצהיר כי זה לא נראה לו חשוב, תמיד כשאדם עוזב שכירות הוא נותן את המפתח והוא נתן את המפתח ושכח על זה (ע' 52 ש' 12-14). בנוסף טען הנתבע כי המנעול והמפתח היו של התובע ולא שלו (ע' 52 ש' 20). אני סבורה כי קשה להסיק מסקנות מאי התייחסותו של הנתבע לעניין זה בתצהירו, מאחר שהוא התבסס בהליך זה על תצהירו מן ההליך בהוצאה לפועל ואילו טענת התובע בעניין המפתח נטענה לאחר מכן במסגרת ההליך כאן.

במהלך החקירות, שאל ב"כ התובע את העדים השונים לגבי מצב המחסן, אם היה נעול אם לאו. כך נשאל מר שטשבסקי אם הנתבע הותיר את המחסן פתוח ולא זכר (ע' 68 ש' 2,3). מר שאול סידה העיד מבלי שנשאל, כי הנתבע סגר את הדלת עם מנעול והם יצאו משם (ע' 73 ש' 4). מר מייטיס ציין כי לא נשאל על ידי עורכי הדין שגבו ממנו את התצהיר אם הדלת הייתה נעולה במנעול וציין כי המחסן היה לעיתים סגור ולעיתים פתוח (ע' 80 ש' 11). מר קוסטריקי נשאל בעניין זה וציין כי לא ראה את סוף הפינוי ועל כן לא יודע אם המחסן היה נעול אם לאו (ע' 86 ש' 23) אולם לאחר מכן כשהגיע למקום העסק היה נעול (ע' 87 ש' 22-24, ע' 88 ש' 6). אני סבורה כי גם אם הנתבע נעל את המחסן עם יציאתו, לא ניתן ללמוד מן הראיות שהובאו בפני, כי הנתבע החזיק במפתח והתובע לא יכול היה להיכנס למחסן. על כן אני סבורה כי התובע לא הוכיח טענתו כי הנתבע נעל את המחסן והחזיקו נעול כל תקופת השכירות.