פרוטוקול בתיק פ 1639/04

ב"כ הנאשם:

לאור העובדה שהנאשם עצור והמחלוקת בינינו לבין המאשימה היתה על ביצוע עבודות של"צ, בנסיבות אלה, אין צורך בהגשת תסקיר, שכן העניין איננו רלוונטי ממילא. לכן, אבקש שביהמ"ש יתן את גזר דינו של הנאשם היום. אבקש שביהמ"ש יקח בחשבון שמאשימה בטיעוניה המקוריים לעונש, עתרה להארכת התנאי והשתת של"צ בהיקף של 400-500 שעות.

לכן, אני סבור שבמקום 400-500 שעות, ניתן להסתפק בהפעלת התנאי בלבד. מדובר בתנאי בן 8 חודשים כאשר הנאשם שהה במעצר בפועל 7 חודשים.

ב"כ המאשימה:

אני חוזרת על טיעוננו מיום 6.7.04, שם ביקשנו להטיל מאסר בפועל בנוסף ובמצטבר, קנס ומאסר על תנאי. אני מפנה את ביהמ"ש להחלטתו מיום 18.7.04 שבה ביהמ"ש הבהיר עמדתו בעניין, מפנה לסיפא של ההחלטה, שהבהיר לנאשם באופן חד משמעי שבמידה ויבצע עבירה נוספת, הוא צפוי לגזירת עונש מאסר בפועל ממושך בגין תיק זה. למרות הבהרתו של ביהמ"ש, לא נרתע הנאשם מלבצע עבירה נוספת, בגינה הוא עצור כיום.

לכן, אנו מבקשים להפעיל את המאסר המותנה, להשית מאסר בפועל נוסף שירוצה במצטבר, מאסר מותנה משמעותי וקנס כספי.

טיעוננו בהם הסכמנו לשנות את דרישתנו היתה כל עוד לא בוצעה עבירה נוספת וזאת על מנת לאפשר לנאשם לחזור לדרך נורמטיבית, אך הנאשם בחר בדרך אחרת ולכן, המאשימה סבורה שאין כל מקום לבוא לקראתו בעניין זה. לכן, אנו חוזרים על הטיעונים המקוריים שלנו.

ב"כ הנאשם:

אני מפנה לטיעוני מיום 24.1.06, זאת בתשובה לטיעוני חברתי. חברתי, שוב, טוענת שהנאשם ביצע עבירה נוספת. הנאשם עצור וזועק לחפותו, לא נקבע שביצע עבירה נוספת ובד"כ על פי החוק המדינה טוענת לעונש פעם אחת ולא חוזרים על הטיעונים לעונש לאחר שביהמ"ש נתן החלטה בעניין ומבקשים שוב לטעון לעונש. אין מקום לטיעונים לעונש בעניין זה.

ביהמ"ש דווקא בהחלטתו מיום 24.1.06 קיבל את עמדת ההגנה שעניין הטיעונים הוכרע וביהמ"ש דחה את הדיון לקבלת תסקיר באותו רוח של הדברים על מנת לבחון את ההמלצה שתהיה בעניין עבודות השל"צ כפי שהמדינה תטען.

הנאשם:

אין לי מה להוסיף.

גזר דין

1.       הנאשם הורשע על פי הודייתו בכתב אישום מתוקן, בעבירות פריצה למקום מגורים (עבירה לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין תשל"ז - 1977), גניבה (עבירה לפי סעיף 384 לחוק הנ"ל) וגניבת כרטיס חיוב (עבירה לפי חוק כרטיסי חיוב תשמ"ו - 1996), בכך שבחודש פברואר 2004 פרץ לדירת המתלוננת, גנב פריטי רכוש, לרבות כרטיס חיוב של חברת ויזה.

2.      בהתאם להסדר שבין הצדדים ועל רקע גילו של הנאשם שהינו יליד שנת 1985, נתבקש תסקיר שירות המבחן קודם הטיעונים לגזר הדין בעניינו. לא היתה התחייבות מצד מי מהצדדים לאמץ את המלצות התסקיר.

 בתאריכים 6.7.04 ו- 17.6.04 טענו הצדדים טיעוניהם וביום 18.7.04 פירטתי את השתלשלות נסיבותיו של תיק זה, לרבות עמדות הצדדים ביחס לבקשתו של ב"כ הנאשם לשחרר את הנאשם לתקופת נסיון, קודם מתן גזר דינו. לאחר התלבטות אשר גם ענינה פורט בהרחבה בהחלטתי האמורה, החלטתי בסופו של דבר, בצעד חריג יש לומר, להעתר לבקשה, להשהות באופן חריג את מתן גזר הדין ולבקש מרשויות המבחן, להגיש תכנית מפורטת לשילובו, תוך שהבהרתי לנאשם במפורש והדגשתי בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון כי:

" מובהר לנאשם כי המדובר אך בהשהיית מתן גזר הדין ולא ביטולו של התיק, ההליך שבפני טרם הסתיים וההזדמנות שבית המשפט נאות לאפשר לו הינה לפנים שורת הדין וחד פעמית. במידה ולא ישתלב במסגרת המצופה, או לא ימלא הוראה מהוראות שירות המבחן, מכל בחינה שהיא, לרבות אי שיתוף פעולה עם שירות המבחן, או יעבור חלילה עבירה נוספת מכל סוג שהוא, צפוי הוא לגזירת עונש מאסר בפועל ממושך בגין תיק זה".

3.      בעקבות החלטתי האמורה, התקיימו מספר ישיבות נוספות, שבעקבותיהן אכן ניתנה על ידי החלטה נוספת מיום 26.9.04 ובמסגרתה, שוחרר הנאשם שוב באופן חריג שאינו מקובל בדרך כלל במצבים מסוג זה ובניגוד לעמדת המאשימה, לחלופת מעצר לצורך שילובו בתכנית הטיפולית, ולאחר שבחרתי, על רקע הנסיבות שעמדו בפני באותה עת והשקפת עולמי העקרונית, המבוססת קונספטואלית ככל שמתאפשר הדבר, על העדפת אפיק שיקומי במסגרת גילאי נאשמים מסוג זה. שתי ההחלטות מדברות בעד עצמן ואיני מוצא טעם לחזור על תוכנן שוב.

4.      בתאריך 9.3.05 הוגשה לי בקשה דחופה מטעם שירות המבחן לדיון מחודש, זאת על רקע אי שיתוף פעולה של הנאשם עם השירות. בעקבות כך קבעתי דיון מחודש בעניינו, אשר התקיים ביום 27.3.05 ובו ציינתי את החומרה הרבה שאני רואה בעניין, ביחוד נוכח ההתחשבות הרבה והחריגה שננקטה בעניינו של הנאשם, אשר במקום לשולחו למאסר מיידי, ניתנה לו הזדמנות שיקומית שנראה שנוצלה שלא למטרות להן ניתנה. למרות האמור, איפשרתי לנאשם לבקשתו, לפנים שורת הדין ועל רקע השקפתי לעיל, ליצור שוב קשר עם שירות המבחן ולשתף פעולה עימו.

5.      יצויין כי במסגרת החלטותי איפשרתי אף לנאשם לצאת ללימודים ולעבודה אצל דודו, ומשנסגרה אפשרות זו, אף לחפש עבודה במקומות אחרים.