פרוטוקול בתיק פ 1238/04

גזר דין (נאשם 2)

א. רקע

הנאשם הורשע על פי הודאתו בשתי עבירות על איסור התעללות, עבירות לפי סעיף 2(ב)+(ג) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994, שעניינן שיסוי בעל חיים אחד בבעל חיים אחר וארגון קרבות בין בעלי חיים, בגין אירוע אחד שנערך בחודש אפריל 2002. יצויין כי במקור הואשם הנאשם בעבירות שבוצעו במועדים שונים ואולם בפתח ישיבת בית המשפט מיום 6.4.05, הוסכם בין הצדדים כי המדובר בקרב אחד בלבד, כתב האישום תוקן בהתאם ועל רקע זה טענו הצדדים לעונש.

נסיבות העבירה, כפי שתוארו בכתב האישום הן, כי הנאשם ארגן קרב בין בעלי חיים במסגרייה, לאחר שהכין את המקום לכך ע"י בניית גדר והנחת ברזנט סביבה, ואף שיתף את כלבו מסוג פיטבול ושיסה אותו בכלבים אחרים. כתוצאה מכך, נפצע כלבו של הנאשם מעל עינו.

ב. ראיות הצדדים לעונש

ב"כ המאשימה, הגישה לעיון בית המשפט צילומי סטילס ווידאו פרינט של כלבים שהשתתפו באירוע. הנאשם אישר כי הצילומים ותמונות הוידיאו פרינט אכן לקוחות מהקרב נשוא ענייננו. כמו כן הציגה ב"כ המאשימה סרט וידיאו המתעד את הקרב הנדון. לא אכחיש כי סרט הוידיאו היה קשה לצפיה ועל כן החלטתי, על מנת להיות משוכנע שאינני מושפע באופן כלשהוא, לחרוג ממנהגי ולכתוב גזר דיני זה, מספר ימים מאוחר יותר ושלא בצמוד לחווית הצפיה. עוד אעיר למען הסר ספק, כי הסרט כולל בתוכו מספר קרבות, חלקם לא קשורים כלל לנאשם ועל כן אני מוצא לנכון להדגיש את המובן מאליו, כי לא התייחסתי לכל חומר, שאינו קשור לעניינו של הנאשם נשוא ענייננו.

לגופו של עניין טענה ב"כ המאשימה, כי טוענת היא בפני בית המשפט "בשמם של בעלי החיים חסרי הישע", וכי קו אחד נמשך בין עבירות האלימות כלפי בני האדם, כעולה מרישומו הפלילי של הנאשם, לבין התאכזרות לכלבו, כעולה מהרשעתו בעבירה נשוא תיק זה. כן ציטטה התובעת מפסקי דין שונים שעניינם התאכזרות לבעלי חיים ובשל כל האמור ביקשה להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס כספי.

ב"כ הנאשם הסכים לחשיבותו של החוק ותכליתו. עם זאת ציין, כי העונש המבוקש על ידי המדינה חסר כל יחס לעבירות אחרות בעניין זה ואף ביחס לעובדה, כי המדובר באדם העומד לדין לראשונה בגין עבירה נשוא הנדון. לדבריו, בעבירות חמורות הנוגעות להתעללות בבעלי חיים, לא עושה המדינה דבר ואילו בעבירה בודדת של הנאשם בענייננו, החליטה היא להפריז בעתירתה, כשאין ולו פסק דין אחד, שגזר מאסר בפועל בעבירה ראשונה על נאשם כגון זה.

לעניין נסיבותיו האישיות של הנאשם טען בא כוחו, כי המדובר בנכה 100% המוכר ומתפרנס מקצבת הביטוח הלאומי, עברו הפלילי אינו מכביד והוא כולל 3 הרשעות, שתיים מהן בגין עבירות אלימות במשפחה מהשנים 1998- 1999 והאחרת אי נקיטת אמצעי זהירות בחיה. הנאשם הודה וחסך זמן שיפוטי, גישתו השתנתה והוא הפנים את העבירה, ואף תכלית העניין לא היתה לשם הפקת רווח כלשהוא, אלא משום שסבר כי זהו טבעם של הכלבים והם נדרשים להוצאת אנרגיה. בנסיבות אלה, ביקש להסתפק במאסר מותנה כעונש הצופה פני עתיד בלבד.

ג. תכלית החוק

תכליתו של החוק הנוגע לענייננו, הינה להגן על בעלי החיים, המצויים בחזקת האדם, באחריותו ונתונים למרותו ולחסדיו. בדברי ההסבר לחוק, (ה"ח 2127, ו' אדר ב' התשנ"ב, 11/3/1992, 298), מסביר ח"כ (כתוארו אז) אברהם פורז, כי מטרת החוק :

"מניעת התאכזרות לבעלי חיים ופיקוח על ניסויים הנערכים בבעלי חיים. חברה נאורה נמדדת לא רק ביחסה לבני אדם אלא גם ביחסה לבעלי החיים.

חלקו הראשון של החוק המוצע, (הוא הרלוונטי לענייננו, י.ש.) עניינו מניעת התאכזרות לבעלי חיים. במסגרתו מתאפשרת העמדתם לדין של המתאכזרים לבעלי החיים וניתנת הסמכה לממונה על הנושא להוציא מרשות בעליו בעל חיים שמתעללים בו, לטפל בו ואף למוסרו לאחר..."

מקום נוסף בו התייחס ח"כ פורז לחוק זה הוא בדברי הכנסת תשנ"ד בעמוד 3452, ישיבה מיום 11.1.1994, שם אמר -

"מישהו אמר: איזו חברה אנחנו, אם אנחנו הורגים אותם ואוכלים אותם בסוף, ולכן מה כל העניין הזה של התעללות. אני רוצה לומר, שלבעלי חיים אין הזכות לחיים, אך יש להם הזכות שלא יתעללו בהם, לא יענו אותם ולא יפגעו בהם שלא לצורך. והצעת החוק הזו מכוונת להשיג את היעד הזה"

משמע, תכלית החקיקה הייתה בין היתר, הטלת אחריות כלפי בעלים של בעלי חיים, ועיגון חובותיהם המוסריים של בני האדם כלפי בעלי החיים אותם הם מגדלים, להימנע מלהתאכזר אליהם ולדאוג לכל מחסורם. את דברי ההסבר שהובאו לעיל, ניתן לתמצת ב"שורה אחת" ברעיון שהובע שם כי - חברה נאורה נמדדת לא רק ביחסה לבני אדם אלא גם ביחסה לבעלי החיים.

אף המשפט העברי שזור בחובות שמירה, הגנה ועזרה על בעלי החיים, לא רק אלה המצויים בחזקתנו, אלא אף על אלה שבחזקת אויבינו. בעשרת הדברות, מצווה האדם לאפשר אף לבהמתו לנוח ביום השבת. (דברים ה', יג), כמו גם לאפשר לבעל חיים העובד בשדה לאכול כדי שובעו, במסגרת מצוות - " לא תחסום שור בדישו" (דברים כ"ה פס' ד'). כן נדרשים אנו לעזור במשאו הכבד של בעל החיים - "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עימו" (דברים כב' ד') ואפילו שייך הוא לאוייב - "כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עימו" (שמות כג' ה').

כן ידועים מדרשים ודברי הגות רבים, שעניינם החובה לדאוג לבעלי החיים, מחייתם ובריאותם (ר' למשל: שמות רבה ב' ב', תלמוד בבלי, בבא מציעא פה עמ' א' ועוד).

ד. הפסיקה על חוק זה

ברע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת , פ"ד נא(3), 832, פרט כבוד השופט חשין ארוכות, אודות תכלית החקיקה של חוק צער בעלי חיים, ואמר כי החוק נוקט בשלושה איסורים - עינוי, התעללות והתאכזרות -

"כל אחד משלושה מעשים אסורים אלה - מעשה-עינוי, מעשה-התאכזרות ומעשה -התעללות - קנה לו תחום משלו. והגם שהתחומים אינם זהים לחלוטין אלה-לאלה, הנה באים הם אלה-בתוך-אלה עד שלעתים קשה להבחין בין מעשה רע מסוג אחד לבין מעשה רע מסוג אחר."

בהמשך פסק הדין, משווה בית המשפט את החיה לחסר ישע, הנתון כל כולו לחסדי בעליו וכל פגיעה בה, הינה פגיעה בערכי המוסר -

...התעללות בבעל-חיים, התאכזרות אליו, עינויו, הינם מעשים בלתי-מוסריים, בלתי -הגונים ובלתי-הוגנים. תחושת החמלה שאנו חשים כלפי בעל-חיים שמתעללים בו נובעת ממקום עמוק בליבנו, מרגש המוסר שבנו, רגש הנחרד נוכח פגיעה בחלש ובחסר-ההגנה. צווינו מלידה להגן על החלש, ובעלי-חיים הם חלשים. בעל -חיים ליד האדם הוא כילד, תמים וחסר-הגנה. התעללות בילד תזעזע אותנו וכן היא התעללות בחיה. החיה - כמוה כילד - הינה תמימה. אין היא מכירה ברוע ואין היא יודעת כיצד להתמודד עימו. החיה מתקשה להגן על עצמה מפני האדם, והמלחמה בין האדם לבין החיה היא מלחמה בין מי שאינם שווים. האדם מצווה איפוא להגן על החיה כחלק מן הציווי המוסרי להגן על החלש. מצוות צער בעלי-חיים באה, איפוא, להגן על בעלי-החיים באשר הם, יצורים שהאלוהים נתן בהם נשמה. כל מי שאלוהים בלבבם, יעשו ככל שיוכלו - איש-איש ממקומו - כדי שהאדם לא יענה בעלי-חיים, לא יתאכזר אליהם ולא יתעלל בהם. ומליבו של האדם נחצבה ההלכה ונחוקו החוקים להגנת בעלי-החיים."

רעיון דומה הובע גם בבג"ץ 6446/96   העמותה למען החתול נ' עירית ערד ו-5 אח', תק-על 98(1), 1142, שם בא ידי ביטוי הכאב הטמון בהתעללות הבעלים בבהמתו, על רקע יחסי הכוחות שאינם שווים כלל ועיקר בשל היות  החיה חסרת ישע, במובן התלות הרבה בו היא שרויה.

ה. הכלל אל הפרט