פרוטוקול בתיק בש 5788/06

ב"כ המשיבים :

המשיבים שאינם נוכחים הסכימו לכך שההחלטה תשמע בהעדרם.

אנו ביקשנו להקדים את מועד שמיעת ההחלטה מיום 03/07/08 להיום.

החלטה

רקע

בפניי תשע עשרה בקשות לביטול צווי הריסה, שניתנו במועדים שונים בחודשים יולי ואוגוסט 2006 כנגד מבנים אשר בדיעבד הסתבר כי שייכים הם למבקשים. צווי ההריסה ניתנו מכוח הסמכות הנתונה לבית משפט זה להורות על הריסת מבנים, על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). בד בבד עם הגשת הבקשות לביטול צווי ההריסה, הגישו המבקשים בקשות לעיכוב ביצוע הצווים, עד למתן החלטה בבקשות לביטול כאמור. ביצוע הצווים עוכב.

המשיבה הגישה תגובה בכתב לבקשות לביטול הצווים. לתגובתה צירפה תצהירים נוספים וגם תעודת עובד ציבור, הבאים לתמוך בעמדתה כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 212 לחוק וכן התנאים הנוספים שהוספו בפסיקת בית המשפט העליון, למתן צווי ההריסה.

התקיימו מספר ישיבות, במהלכן נחקרו מצהירים על תצהיריהם, ואף נשמעה עמדת נציג מנהלת הבדואים, מתוך מגמה לבחון האפשרות להגיע להסכמה בדבר התפנות המבקשים מן המקרקעין עליהם מצויים המבנים ומעברם לישוב קבע.

טענות הצדדים:

להלן תמצית טענות המבקשים:

1. המבקשים גרים במקום מזה עשרות שנים. הם מתגוררים במבנים ארעיים עד לקבלת פתרון של קבע על פי החלטות מנהל מקרקעי ישראל וממשלת ישראל. הם חיים בתנאים קשים, המדובר הוא במשפחות ברוכות ילדים.
2. אין בסמכות הועדה המחוזית לבקש צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק. הסמכות נתונה רק לוועדה המקומית או ליועץ המשפטי לממשלה או לנציגו. אומר כבר עתה כי טענה זו נדחית. הבקשות למתן צווי הריסה הוגשו על ידי מדינת ישראל, וב"כ המבקשים הודה כי לב"כ המשיבה הסמכה כדין מטעם היועץ המשפטי לממשלה.
3. לא התקיימו התנאים למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, באשר היה ביכולת המשיבה לדעת בבעלות מי המבנים או מי הקים אותם. ראוי היה להגיש נגד המבקשים כתבי אישום, ולא להגיש בקשות למתן צווי הריסה ללא הרשעה. במבנים נוכחים כל העת בני משפחה וניתן היה בנקל למצוא את המבקשים. לעניין תנאי סעיף 212 לחוק, לא די בהדבקת התראה על המבנה.   
4. אין לקבל את טענת המשיבה כי במהלך הדיונים בתיקים דנא, התברר כי העבירה התיישנה, וכי לכן התקיים תנאי אחר הקבוע בסעיף 212 לחוק, כי לא ניתן להביא את העבריין לדין.
5. לא קיים אינטרס ציבורי חשוב במתן צווי ההריסה. לא הוכח כי המבנים מצויים בתחום המהווה סכנה ליושבים בו, בשל הקרבה למפעל התעשייה הצבאית.
6. אין המשיבה עושה את המוטל עליה למציאת פיתרון קבע למגורי המבקשים.
7. לחילופין, לאור החזקת של המבקשים במקרקעין במשך תקופה ארוכה, ובהיעדר תקלה ציבורית דחופה, אם ימצא בית המשפט לנכון שלא לבטל את צווי ההריסה, ראוי כי מועד ביצועם ייחדה למשך 5 שנים.

מנגד, טוענת המשיבה, בתמצית, כדלקמן:

1. המבקשים שינו את גרסתם, כאשר בבקשותיהם לביטול הצווים הם טענו כי הם מתגוררים במבנים מזה שנים, ואילו במהלך הדיון, עשו חלקם תפנית, לאחר ששמעו את חקירתם הנגדית של חבריהם, וטענו כי המבנים חדשים, וזאת על מנת לבסס את טענתם כי לא חלה התיישנו וכי יש להגיש נגדם כתבי אישום ולא בקשות למתן צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק.
2. התקיימו התנאים למתן צוויה הריסה לפי סעיף 212 לחוק. כאשר באו הפקחים לביקור במקום, מלווים בכוח משטרתי, סרבו בעלי המבנים להזדהות. המבקשים גם לא פעלו בהתאם להתראות שהודבקו על המבנים ולא סרו לחקירה. בכך התקיימו תנאי הסעיף האמור. בני השבט ידעו על ההתראות ועל הכוונה לבקש צווי הריסה כנגד מבניהם. במקום להתייצב לחקירה ולהזדהות כבעלי המבנים, הם בחרו לפנות לעו"ד. לעניין זה טוענת המשיבה כי בחינת התקיימותם של תנאי סעיף 212 נעשית מראש ולא בדיעבד, דהיינו, עצם העבודה כי עתה ניתן לזהות את בעלי המבנים אין משמעותה כי לא מתקיימים תנאי הסעיף.
3. הבנייה התיישנה, ולכן מתקיים תנאי אחר של סעיף 212, והוא כי אל ניתן להביא את העבריין לדין.