פרבר נ' א.ד. אבי-דן ביטוחים סוכנות לביטוח (1990) בע"מ

פסק דין

1.התובעת הגישה תביעה כספית כנגד הנתבעת, במסגרת עתרה לחייבה לשלם לה סך של 229,690 ₪. לטענתה, בכל הזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה, היא פעלה כסוכנת ביטוח אשר עסקה במכירה ובתווך של עסקי ביטוח. הנתבעת הינה סוכנות לביטוח.

ביום 24.10.1994 נכרת בין הצדדים הסכם לפיו, התחייבה התובעת למכור פוליסות ביטוח חיים של חברת מנורה, באמצעות הנתבעת בלבד. ביום 1.5.1995, חתמו הצדדים על נספח להסכם, במסגרתו הוארך תוקף ההסכם לשנה נוספת וכן, סוכם כי ההסכם יחודש אוטומאטית מידי שנה, אלא אם תינתן התראה מראש בת 60 ימים על ידי מי מהצדדים על רצונו להפסיק את ההסכם.

על פי סעיפי ההסכם, סוכם כי חלוקת ההכנסות ממכירת פוליסות של התובעת ישולמו על ידי הנתבעת ישירות לתובעת וכי הסכמי התגמול של הנתבעת עם חברות הביטוח ייערכו במישרין על ידי הנתבעת.

לטענת התובעת, בשלהי שנת 2006 הודיעה לה הנתבעת, כי בכוונתה לסגור את משרדיה בחיפה וכי התובעת תוכל להמשיך ולפעול רק ממשרדיה הנתבעת במרכז הארץ. התובעת הודיעה על רצונה לסיים את ההסכם ובעקבות הודעה זו, שלחה אליה הנתבעת ביום 26.2.2007 הודיעה על כוונתה להפחית את התשלום המגיע לתובעת, תחילה ל - 90% ולאחר מכן ל - 80%, וזאת בניגוד להסכם. בסיפא לאותו מכתב, ציינה הנתבעת כי לאחר חודש יוני 2007, ידונו הצדדים שוב בתנאים וכי תנאי לדיון כזה הינה התחייבות של התובעת לעסוק במכירות בבלעדיות באמצעות הנתבעת. בשלב מסויים, הפסיקה הנתבעת את תשלומי העמלות לתובעת ועכבה את העברת התיק, על לקוחותיו ועמלותיו, לרשותה, חרף פניות של התובעת אליה.

לאור הוראות סעיף 9.9 להסכם, פנתה התובעת למספר סוכני ביטוח פעילים על מנת להעביר את זכויותיה בתיק לידיהם אולם, התנהלותה של הנתבעת גרמה לכך שאיש לא היה מעוניין לרכוש את התיק או לטפל בלקוחות ללא העברת התיק לבעלותה של התובעת.

בסעיף 22 לכתב התביעה נטען כי בעקבות סגירת משרדיה של הנתבעת בחיפה, החליטה התובעת כי עם קבלת תיק הביטוח לידיה, תעמידו למכירה ואף חפשה ומצאה משרה כשכירה בתחום היעוץ הפנסיוני. עקב סירובה של הנתבעת להעביר לידיה את תיק הביטוח נגרמו לה נזקים כספיים והיא מתקשה בהחזר הלוואותיה.

בסעיף 27 לכתב התביעה סכמה התובעת את נזקיה כתוצאה מהפרת ההסכם כדלקמן: א. סך של 60,160 ₪ בגין תשלום עמלות עד לחודש מאי 2008. ב. סך של 40,000 ₪ בגין תשלומי ריביות על הלוואות שנטלה. ג. סך של 100,000 ₪ בגין ירידת שווי תיק הביטוח של התובעת. ד. סך של 25,000 ₪ בגין עגמת נפש. ה. סך של 4,800 ₪ בגין יועץ מס והגשת דו"ח שנתי. בנוסף, עתרה התובעת בסעיף 29 לכתב התביעה לחייב את חברת הביטוח מנורה (שכלל איננה צד לתביעה) להעביר את תיק הביטוח לידיה.

2.        ביום 24.9.2008 התירה כבוד הרשמת פומרנץ תיקון של כתב התביעה, בכל הנוגע לסכום התביעה, אשר הועמדה על סך של 229,690 ₪. מנגד, במהלך הישיבה שהתקיימה בפני כבוד השופט אליקים ביום 11.9.2009, הודיע ב"כ התובעת כי הנ"ל חוזרת בה מהעתירה למתן צו עשה, כמפורט בסעיף 29 לכתב התביעה וכי הסעד היחיד בתביעה, הינו סעד כספי.

3.        הנתבעת התגוננה מפני התביעה וטענה, כי התובעת הינה יועצת פנסיונית ולא סוכנת ביטוח וכי היא התלתה את רישיונה כסוכנת ביטוח החל מיום 1.1.2007, לאחר שהחליטה לסיים את פעילותה כסוכנת ביטוח ולעבור לעיסוק בייעוץ פנסיוני, במסגרת אחד הבנקים הפועלים בישראל. לטענת הנתבעת, ההסכם התייחס לפוליסות של חברת מנולייף בע"מ, ועל פי סעיף 2(א) סיפא להסכם, נקבע במפורש כי אם יסכימו הצדדים שהתובעת תמכור עבור הנתבעת גם פוליסות של חברות ביטוח אחרות, כי אז ייקבעו התנאים בהסכם נפרד. בהמשך, סוכם בין הצדדים כי התובעת תתחיל לשווק פוליסות של חברת מנורה בע"מ ושינוי זה גרם לביטול ההסכם וליצירת סיכום חדש בין הצדדים, שתאם את התנאים החדשים והשונים של חברת מנורה.

הנתבעת טענה, כי מלכתחילה היא לא העבירה לתובעת את התשלום שהנתבעת קיבלה מחברת הביטוח, אלא, רק את החלק שהגיע לה על פי ההסכם ועל פי הסיכומים שבאו במקומו, לאחר שניכתה מהתקבולים את הסכום שהגיע לנתבעת. לטענתה, שינויים רבים שהתרחשו בענף הביטוח, יחד עם שינויים בהיקפי הפעילות של התובעת, גרמו לשינויים מוסכמים והתחשבנות בין הצדדים, וכל אלה היו ממילא הופכים את ההסכם לאות מתה, אף אלמלא בוטל ההסכם. הנתבעת הוסיפה וטענה, שאחד מעיקרי ההסכם היה התחייבות התובעת להקים מערך סוכני ביטוח שיעבדו עם הנתבעת באזור הצפון וכי היא תפעיל ותנהל מערך זה. הנתבעת שכרה לשם כך משרדים בחיפה והשקיעה משאבים רבים נוספים, לאור הציפיות מהתובעת על פי המצגים שהציגה. מאחר והתובעת לא עמדה בהבטחתה ובמצגיה, נאלצה הנתבעת לשכור משרדים קטנים יותר באזור אחר. נוכח העובדה שהתובעת לא עמדה בציפיות שהיא עצמה יצרה, הוקטנו בהסכמה שיעורי התשלומים ששילמה הנתבעת על פי ההסכם.

4.הנתבעת טענה, כי כשנתיים טרם פרישתה של התובעת מעבודתה כסוכנת ביטוח לטובת עבודת ייעוץ בבנק (ינואר 2007), היא הודיעה לנתבעת כי איבדה עניין בענף הביטוח וכי היא מתחילה בלימודי תואר שני שנמשכים כשנתיים. מאותו מועד חדלה התובעת כמעט לחלוטין לעסוק במכירות ובשיווק וצמצמה את פעילותה לאחזקה שוטפת של תיק הלקוחות של הנתבעת באזור הצפון, ובהתאם ירד גם היקף התפוקה שלה. שינוי חד צדדי זה היווה הפרה של ההסכם, שמטרתו הייתה שיווק ביטוח חיים. משחדלה התובעת לשווק פוליסות ביטוח, בוטל ההסכם בהסכמה, ועמלותיה של התובעת קטנו בהתאם למצב החדש.

הנתבעת טענה כי במהלך שנת 2006, הודיעה התובעת לנתבעת על החלטתה החד צדדית להתלות את רישיון סוכן הביטוח שלה ולעבור לעבוד בבנק. לאור התפתחות זו, לא ראתה הנתבעת טעם כלכלי להחזיק את המשרדים בחיפה, מה גם שכדאיות החזקתם הייתה גבולית עוד קודם לכן, עקב צמצום הפעילות של התובעת. מאז 1.1.2007, מטפלת הנתבעת בעצמה בתיק הלקוחות ממשרדיה בתל אביב. הנתבעת הוסיפה והדגישה כי על פי חוק, החל מיום 1.1.2007, אסור היה לנתבעת לעסוק בעבודתה כסוכנת ביטוח.

הנתבעת אישרה את תוכן המכתב מיום 26.2.2007 וטענה, כי הרקע לכתיבתו, ששיקף את ההסכם בין הצדדים, היה הודעת התובעת כי היא תתלה את רישיונה החל מיום 1.7.2007 ועל פי הוראות חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א - 1981 והתקנות שהותקנו מתוכו, הנתבעת הייתה מנועה מלהמשיך ולשלם לתובעת עמלות לאחר שהחלה לעבוד בבנק. לפיכך, סוכם עקרונית על מכירת חלקה של התובעת בתיק הנתבעת. הנתבעת ציינה כי דחתה הצעות של התובעת להעביר תשלומים לבתה או לידיד שלה. הנתבעת טענה כי סוכם עקרונית בין הצדדים על סיום ההתקשרות ביניהם, בכפוף לביצוע תשלומים שפורטו במכתב הנ"ל ובכפוף לקיומו של דיון נוסף ביניהם בחודש יוני 2007. במועד זה התברר כי אין מנוס מסיום ההתקשרות בין הצדדים, לאור הוראות החוק, וסוכם על תשלום עמלות במשך מספר חודשים נוספים. הנתבעת לא מחתה על האמור במכתב, אלא, כבשה במכוון את הטענות נשוא תביעתה, עד לרגע בו סיימה הנתבעת לשלם לה את התשלומים המוסכמים בגין פרישתה.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי תיק הביטוח מעולם לא היה שייך לתובעת, הוא לא נרשם על שמה ולא היו לה מעולם זכויות קנייניות בו, אלא, רק זכות מוגבלת לקבל חלק מההכנסות בתיק. לפיכך, לכל היותר, הייתה לה זכות להמחות לאחר את זכותה לקבל חלק מעמלות הטיפול בתיק הביטוח. זכות זו פקעה עם ביטול ההסכם ולחילופין, עם פרישת התובעת מעיסוקה, כסוכנת ביטוח. הנתבעת כפרה בנזקים הנטענים על ידי התובעת והקשר בינם לבין פעולותיה של הנתבעת.