פראג' ואח' נ' אל נובאני

פסק דין

התובעים, תושבי ירושלים, הגישו נגד הנתבע, תושב ירדן תביעה לפיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. בכתב ההגנה שהגיש הנתבע טען הוא, כי יש להורות על סילוקה של התביעה נגדו על הסף בשל היעדר סמכות מקומית לדון בתביעה ומן הטעם שבית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות להידרש אליה.

השאלות הטעונות הכרעה הן אפוא, אם בית המשפט בישראל מוסמך לדון בתביעה הנדונה. אפילו מוסמך הוא להידרש לתביעה, כי אז יש לבחון אם בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתביעה הנדונה.

עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

2.בכתב התביעה שהוגש אל בית-משפט זה ביום 17.3.2014, טענו התובעים כי הנתבע הוציא עליהם לשון הרע ולפיכך עתרו לחייבו בפיצוי על-פי חוק איסור לשון הרע בסך של 150,000 ₪.

על-פי הנטען בכתב התביעה, שלושת התובעים הם רואי חשבון העובדים בחברת "פיליפ פראג' ושות', רואי חשבון", בבעלות התובע 1 (להלן – התובע). התובעת 2 היא אשתו של התובע 1 והתובע 3 עובד עמם בחברה זו. לטענת התובעים, התובע היה שותף בחברת BDO העולמית, שלה בין השאר, סניף במזרח ירושלים. עוד טענו, כי הנתבע, שכתובת מגוריו היא בעמאן שבירדן, מנהל את חברת נובאני ושות' וכי בעבר היה מנהל בחברת BDO בשטחי הרשות הפלסטינית (להלן גם – הרשות) ובחברתBDO העולמית, שמקום מושבה ברמאללה.

על-פי הנטען בכתב התביעה, התובע ניהל משא ומתן עם חברת Baker Tilly International (להלן – בייקר), כדי להצטרף בתור שותף אל חברה זו. הגם שהדבר לא צוין בכתב התביעה, מנספחיה עולה, שכתובתה של בייקר בלונדון שבאנגליה. בשלב מסוים ובעיצומו של המשא ומתן, שלח הנתבע מכתב אל בייקר שבה ייחס לתובעים מעשי תרמית, שחיתות ופעולות שאינן חוקיות ואינן מקצועיות ובניגוד להסכמי שותפות איתם.

נעיר, שבכתב התביעה כלל לא מצוינים תאריכים ולא נאמר באיזה מועד התרחש דבר מהדברים הנזכרים בו, אך עיון בנספחיו מעלה שהפניה מבייקר אל התובעים לקבלת תגובתם לאמור במכתב, נשלחה ביום 6.8.2012.

לטענת התובעים, המכתב האמור נועד להכשיל את התקשרות התובעים עם בייקר, וכי האמור בו מהווה הוצאת לשון הרע עליהם, שכן נטענו בו טענות חסרות בסיס, אשר יש בהן כדי לפגוע בשמם, בפרנסתם ובעסקיהם ולהלבין את פניהם ברבים.

3.משלא הוגש כתב הגנה, נשלחה אל התובעים ביום 1.9.2013 התראה על כך שהתביעה תימחק מחמת חוסר מעש וביום 16.10.2013 נשלחה אליהם הודעה על מחיקת התביעה מחוסר מעש.

בעקבות הודעות אלו, הגישו התובעים ביום 31.10.2013 בקשה לביטול מחיקת התביעה, כדי לאפשר להם לנסות ולהמציא את התביעה אל הנתבע, אשר כאמור, מתגורר בירדן. בקשתם התקבלה בהחלטת הרשמת מיום 3.11.2013.

בקשה נוספת שהגישו התובעים ביום 31.10.2013 הייתה למתן היתר להמצאת כתבי הטענות אל הנתבע, הגר כאמור, מחוץ לתחום שיפוטה של המדינה וזאת מהנימוק שהמעשה או המחדל המיוחסים לנתבע אירעו, כך לטענת התובעים, בתחומי ישראל. לפיכך נטען, כי בהתאם לתקנה 700(7) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יש להיעתר לבקשתם. עוד נטען בבקשה, כי בית המשפט בישראל הוא הפורום המתאים לדון בתביעה מטעמים אלו: התובע והנתבע היו שותפים עסקיים בישראל; לתובעים "יש זיקה חזקה מאד לישראל"; "רק בית המשפט ... בישראל יוכל לתת להם את הדין אותו הם מבקשים וידון בתביעה באופן הראוי והצודק"; כבר נפסק כי מאחר שהעולם הוא "כפר גלובאלי", אין מקום לטענת פורום לא נאות.

בהחלטה מיום 3.11.2013 (החלטת כבוד השופטת מלכה אביב), נקבע כי הבקשה מתקבלת והתובעים הורשו להמציא את כתב התביעה אל הנתבע, מחוץ לתחום שיפוטה של המדינה.

4.כתב ההגנה הוגש ביום 27.1.2013 ובמסגרתו התבקש בית המשפט להורות על סילוקה של התביעה על הסף. זאת הן בשל היעדר סמכות לדון בתביעה הנדונה ובשל כך שלטענת הנתבע, בית המשפט בישראל אינו הפורום המתאים להידרש אליה. כן נטען, כי התובעים לא ביססו את עילת התביעה כנדרש ולא הראו כי התקיימו יסודותיה של עוולת לשון הרע, כך שלטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה אף בשל היעדר עילת תביעה נגדו. עוד נטען, כי יש לדחות את התביעה אף בשל חוסר תום-לב מצד התובעים וכן בשל הליך המתנהל לכאורה, ברשות. בעניין אחרון זה נעיר, כי הטענה לא הובהרה כנדרש ולא הובאו הפרטים הדרושים כדי לטעון טענה זו, כך שלא ניתן לבחון זאת. לבסוף טען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה גם לגופה.

בהתאם להחלטה מיום 16.3.2014 הגישו התובעים ביום 30.3.2014 את תגובתם לבקשה לסילוק התביעה על הסף וביום 9.4.2014 הוגשה תשובת הנתבע.

כאמור בהחלטה מיום 22.4.2014, במועד זה הועברה התביעה לשמיעתה לפניי ובהתאם לכך ניתנת החלטה זו.

עיקרי טענות הצדדים

5.בכל הנוגע לטענות בעניין סמכותו המקומית של בית-משפט זה להידרש לתביעה ובעניין שאלת נאותות הפורום טען הנתבע בבקשתו שפורטה כאמור, במסגרת כתב ההגנה, כי בית-משפט זה נעדר סמכות לדון בתביעה הנדונה. זאת לטענתו בשל העובדה שהנתבע הוא תושב ירדן, המנהל את עסקיו מחוץ לישראל ועל-פי הנטען, אף אין לו כל זיקה לישראל.

לטענת הנתבע, בית-משפט זה אף אינו הפורום הנאות והמתאים לדון בתביעה, באשר אינו הפורום הטבעי שבו ראוי כי התביעה תתברר. לטענתו, מקום מושבו של הנתבע הוא בירדן ועל כן הכלל הוא שעל התובעים להיגרר אחריו וכי אין הנתבע נדרש להיגרר אל מקום התובעים. לפיכך טען הנתבע, כי הפורום המתאים הוא בירדן ולחלופין ברשות הפלסטינית. בעניין זה הצביע הנתבע על כך שאם התביעה תתברר בישראל, כי אז יתקל בקושי לזמן עדים לישראל.

6.בתגובתם מיום 30.3.2014 טענו התובעים, כי יש לדחות את בקשת הנתבע, מאחר שלא נתמכה בתצהיר כנדרש. עוד טענו, כי התביעה מצויה בתחום סמכותו העניינית של בית-משפט השלום, באשר אינה בסמכותו של בית המשפט המחוזי, של בית הדין לעבודה, או של כל ערכאה אחרת.