פר"ק 22006-07-14 בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח' נ' עטרת תעשיות (1996) בע"מ ואח'

במחלוקת שנתגלעה בין הכנ"ר לבין הכונסים הזמניים, מקובלת עליי עמדתו של הכנ"ר.

תקנה 10(א) לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם) התשמ"א- 1981 (להלן: "תקנות השכר"), קובעת כי שכרו של כונס נכסים שמימש רכוש עבור נושה מובטח, יהיה 75% מהסכום הנקוב בתקנה 8. בעניננו, כונסי הנכסים אכן מימשו רכוש עבור נושה מובטח, ולכן חלה עליהם הוראת תקנה 10(א), המחייבת הפחתה של 25% מן השכר הקבוע בתקנה 8.

עצם העובדה שגם נושים בדין קדימה נהנו ממימוש הרכוש, אין בה ולא כלום, שכן לעולם, כאשר עסקינן בנושה מובטח מכח שעבוד צף, נהנים הנושים בדין קדימה מפעולת המימוש, וחרף זאת אין למצוא בתקנות השכר כל הבחנה בין שכרו של כונס נכסים שמפעולתו נהנה הנושה המובטח בלבד, לבין שכרו של כונס נכסים שמפעולתו נהנו גם נושים בדין קדימה.

הכונסים סומכים את טיעוניהם, בין השאר, על נוהלי הכנ"ר, אלא שעם כל הכבוד, מה שמחייב את בית המשפט הן אך ורק הוראות תקנות השכר.

הטענה לפיה ממילא לא צפויים הנושים הרגילים לקבל דיבידנד כלשהו ולכן די בהסכמת הנושים המובטחים לבקשה, דינה להדחות בשלב זה, כאשר ההליך טרם הסתיים. יחד עם זאת, בסיומו של ההליך, כאשר יעמוד על הפרק תשלום שכר טרחה סופי וניתן יהיה לקבוע בוודאות גמורה שבכל מקרה לא יחולק דבר לנושים רגילים, אזיי יהיה משקל להסכמה זו של הנושים המובטחים, שהרי במקרה כזה, כל תוספת שכר לכונסי הנכסים מעבר למגיע לפי תקנות השכר תהא על חשבונם של הנושים המובטחים בלבד.

לפיכך, מאושר שכר בהפחתה של 25%, כאמור בתגובת הכנ"ר.