פסק הדין כקובע זכויות בנכס למפרע; חובת דמי השימוש בנכס – השאלות העובדתיות וההלכתיות־משפטיות והמקום לבירורן החלטה - פסקדין

לפנינו תגובת המשיב לבקשת המערערת "להשלמת פסק דין".

נזכיר: בט' באלול התשע"ט (9.9.2019) ניתן פסק דינו של בית דין זה שבמסקנותיו נקבע כי ערעורה של המערערת מתקבל וכי הדירה ששימשה למגורי הצדדים ושבעניינה נכרת בשעתו ההסכם שלפיו מעביר האיש את מחצית מהבעלות בה לאישה – בעלותה היא של שני הצדדים בחלקים שווים ושלא כפי הרישום.

בפסק דיננו ביארנו כי הסכם זה נחשב 'קניין' מן ההיבט ההלכתי ובנסיבות העניין – בצירוף כוונת השיתוף המוכחת ממנו ומשמעותה המשפטית – הרי שהוא 'קניין' גם מן ההיבט המשפטי־אזרחי ואין הוא לוקה בפגמים הלכתיים של אי־התאמה ל'דינא דמלכותא' או של העדר גמירות דעת לקניין בגינו של דין זה.

משיב דנן, קבענו אפוא, הקנה למערערת דנא מחצית מן הבעלות בדירה הרשומה של שמו ומעתה יש לפסוק כי הבעלות בדירה משותפת לשני הצדדים בחלקים שווים.

הוספנו לבאר גם כי אומנם בפסק דינו של בית דין קמא עלו לדיון גם טענות כי המתנה הייתה פִּריָה של הטעיה וכמותן גם השאלה של החזרת מתנות ב'מורדת' אלא שהמענה – העובדתי בעניינן של חלק משאלות אלה וההלכתי בחלקן האחר – לא היה מענה של הכרעה מבוררת אלא של הכרעה מסופקת של "המוציא מחברו עליו הראיה".

גם בפסק דיננו לא הוכרע ספק זה הכרעה שבתורת ודאי, בין השאר משום שלא נזקקנו לכך אך גם בשל העובדה כי בהקשר העובדתי אכן קרוב הבירור בענייננו להיות מן הנמנעות, אלא שכפי שביארנו בפסק הדין תולדתה של פסיקתנו בעניינו של ההסכם – כיוצא בה והיא כי אף אם קיים ספק כאמור הטוען לבטלות מתנה שניתנה כבר או להחזרתה הוא "המוציא" ש"עליו הראיה".

לאחרונה, נזכיר, ניתנה גם החלטתי שבה שבתי וביארתי בקצרה את האמור ודחיתי את בקשתו של המשיב לסתירת הדין.

לאחר מתן פסק דיננו עתרה המערערת וביקשה לחייב את המשיב בדמי שימוש בגין שימושו הבלעדי משך שבע־עשרה שנה בנכס שבעניינו הכרענו כי משותף היה.

תגובתו של המשיב באה עתה לפתחנו – באיחור שעליו כבר התרעמנו בהחלטות קודמות –ולאחר בחינת התגובה הכוללת היבטים עובדתיים לצד היבטי דין והיבטי סדרי דין אני מסיק וקובע כי אומנם יש לדחות את בקשתה של המערערת כי נחייב את המשיב בדמי שימוש, אך זאת לא לגופה של הבקשה אלא מן ההיבט של סדרי הדין המחייבים כי דיון בבקשה כזו יתקיים, אם תחפוץ המערערת להגיש תביעה בעניינה, בבית הדין האזורי ולא בערכאת הערעור.

נבאר את הדברים אך תחילה נקדים מכל מקום ונדחה את טענותיו הלא־צודקות של המשיב שדחייתן הכרחית למרות הקביעה דלעיל משום שעניינן בתוכנו של פסק דיננו ובאי־הבנתו, אי־הבנת מהותם של הליכי הערעור ושל ההכרעות בהם או השמת המשיב את עצמו כמי שאינו מבין:

פסק הדין כקובע למפרע את הזכויות בנכס טרם מתן פסק דין

המשיב טוען כי עד למתן פסק דיננו לא הייתה למערערת כל זכות בנכס וכי פסק דיננו הוא שיצר את זכותה זו וממילא לא קמה לה עילת תביעה לדמי השימוש בגין התקופה שעד למתן פסק דיננו. זאת, לטעמו, אף משום שפסק שעד למתן פסק דיננו חל פסק דינו של בית דין קמא.

נבהיר:

אכן עד להכרעה בערעור עומד פסק דינו של בית דין קמא בתוקפו, לא מכבר האריך החתום מטה בעניין זה בכלל דבריו שבפסק הדין בתיק 884268/1 (ניתן ביום ט"ו במרחשוון התש"ף – 13.11.19, פורסם), ונביא מקצת מן האמור שם בפרק כ"ח לפסק הדין שעסק בשאלה זו גופה "מעמדו של פסק דין שהוגש עליו ערעור טרם ההכרעה הסופית בערעור" ושוב בפרק ל' לפסק הדין:

[...] ובאמת היה מקום לדון מה תוקפו של פסק דינה של ערכאה קמא: אם פסק הדין הוא פסק דין חלוט אלא שהקבלה היא שכשיוגש ערעור יוכל בית הדין הגדול לדון לפסוק ולסתור את פסק דינה של ערכאה קמא, או דנימא אף מעבר לכך, שפסק דינה של ערכאה קמא אינו תקף כל עוד ישנה אפשרות ערעור או שהוגש ערעור [...]

אך נראה – ולהלן נבסס זאת עוד – שהעיקר הוא כצד הראשון, שכל עוד לא נסתר פסק הדין אף אם יש אפשרות ערעור או אף הוגש ערעור אין הפסק בטל וחובה לקיימו כל עוד לא ניתן עיכוב ביצוע או נתקבל הערעור [...]