פסק-דין משלים בתיק א 980/97

ביום 14/11/90 פרצה שריפה באזור התעשיה בטירת הכרמל, שחדרה, בין היתר, אל מבנה תעשייה מסויים שהיה בבעלות חברת גב ים.

לשריפה היו תוצאות הרסניות, שבעקבותיהן הוגשו מספר תביעות, וביניהן התביעה הנוכחית.

בכתב התביעה מיום 20/7/97, נטען, כי האש החלה להתלקח בערימת פסולת שהושלכה סמוך למבנה תעשייתי (ברחוב קרן היסוד 7), והתפשטה כתוצאה מהרוח החזקה אל עבר המבנה, תוך כדי שהציתה שתי מכוניות שחנו בחזית הבניין.

למבנה התעשייתי היו שתי קומות - בקומה הראשונה החזיקה מדינת ישראל במחסן ערכות מגן, ובקומה השנייה החזיקו שתי חברות - חברת ג'אסט לוקינג (ייצור) בע"מ ויצרנית תמרוקים בשם R.V.A., שבמחסנה הוחזקו מוצרים השייכים לחברת קופידון ייבוא ושיווק בע"מ. 

למרבה הצער, נספה בשריפה מנהלה של חברת R.V.A., בעקבות קריסת התקרה והתמוטטות הקומה השנייה.

בנוסף, השריפה כילתה את מעבדות חברת R.V.A. על כל תכולתן, ובתוך כך את מלאי חומרי הגלם והאריזות שהיו בבעלות חברת קופידון, וכן את נוסחאות הייצור שפותחו במשותף. כתוצאה מכך, חברת R.V.A  קרסה פיזית, מה שהוביל בעקיפין לקריסתה הכלכלית של חברת קופידון.

חברת קופידון עתרה לחייב את המדינה בתשלום פיצויים בסכום של 3,141,186 ש"ח. 

ביום 22/3/98 הגישה המדינה הודעת צד ג' כנגד עיריית טירת הכרמל (להלן: "העיריה"), וכן כנגד שלוש חברות נוספות. בשלבים שונים של בירור ההליך, נמחקו הודעות צד ג' שהוגשו כנגד שלוש החברות הנוספות, ונותרה על כנה רק ההודעת צד ג' שהוגשה כנגד העירייה. 

בהודעת צד ג' נטען כי ביום 14/11/90 הודלקה ערימת פסולת שהיתה בשטח הפתוח שליד המבנה, התפשטה אל עבר המבנה ושרפה מכוניות ועשבי בר שהיו לידו. בהמשך נטען, כי אחריותה של העירייה מתבטאת בכך שהיא לא דאגה לסילוק האשפה והפסולת שמסביב למבנה, לא סיפקה מתקני אשפה מתאימים, לא מנעה השלכת פסולת, לא דאגה לניכוש העשבים בשטחים הפתוחים הסמוכים למבנה, וכן לא אסרה על בעלי המקרקעין או המחזיקים את שריפת האשפה בשטח הפתוח. 

ביום 26/11/06 הוגש הסדר פשרה שנערך בין חברת קופידון למדינת ישראל, ובו נקבע כי המדינה תשלם לחברת קופידון סכום של 730,000 ש"ח כנגד סילוק סופי ומוחלט של כל תביעותיה כנגדה בגין השריפה נשוא התביעה. עם זאת, נקבע כי ההליכים בהודעת צד ג' יימשכו, וכן הוקצבו מועדים להגשת טיעונים כתובים בעניינה. באותו מועד, נתתי להסכם הפשרה תוקף של פסק דין חלקי. על-פי אותו הסדר, הוגשו טיעונים כתובים בלבד במערכת היחסים הנוגעת להודעה לצד שלישי שהוגשה כנגד העיריה, תוך שהוסכם שפסק הדין המשלים בהסתמך טיעונים אלה, בלא שמיעת ראיות.

ראוי לציין, שבמקביל להליך הנוכחי, התנהלו הליכים נוספים, שעל פי טיעוני הצדדים, נראה כי מרביתם הסתיימו בהסדרי פשרה או בפסק דין על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

בטיעוניה מיום 23/1/07, טענה המדינה כי השטח שממנו התלקחה האש היה באחריות העירייה, וחזרה על עמדה העובדתית בנוגע לחלקה של העירייה באחריות לתוצאות השריפה.

המדינה טענה, כי אחריותה של העירייה נובעת מכך שהיא הרשות המקומית שבאזור שיפוטה מצוי אזור התעשייה, והאחראית לשטח בו צמחה עשביית פרא והושלכה פסולת, וכן מכוח החקיקה הדנה במניעת דליקות ושריפות. לאור זאת, עתרה המדינה לחייב את העירייה לשפותה בשיעור של 50% מסכום הפשרה.

התביעה שנדונה לגופו של עניין, הוגשה לבית משפט השלום במסגרת ת"א 30550/91 על ידי חברת ג'אסט לוקינג, שעתרה לקבלת פיצוי בגין נזקים שגרמה השריפה לרכושה, ועל ידי ציון חברה לביטוח בע"מ ודולב חברה לביטוח בע"מ, שתבעו שיבוב בגין כספי הביטוח ששילמו למבוטחותיהן. התביעה הוגשה כנגד מדינת ישראל וכנגד חברה מסויימת (חברת ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ).

התביעה כנגד המדינה התקבלה בפסק דינה מיום 21/7/96 של כב' השופטת שרה דותן (אז עדיין בבית משפט השלום), שכבר בתחילתו נקבע כי- "לאחר שנשמעו כל הראיות בתיק מוסכם על הכל כי האש אשר גרמה לנזקים נשוא התביעה החלה להתלקח (כנראה בהצתה יזומה) בערימת פסולת שהושלכה סמוך למבנה והתפשטה כתוצאה מהרוח החזקה לעבר מחסן ערכות המגן, הציתה בדרכה שתי מכוניות שחנו בחזית הבנין, ובסופו של דבר כילתה את כל תכולתו של המחסן, גרמה לקריסת התקרה ולנזקים כבדים בקומה השניה".

(עמ' 2 לפסק הדין, שצורף לטיעוני הצדדים).

בפסק הדין נקבע, כי מעיון בחוות הדעת של שלושת המומחים עולה כי כולם מאוחדים בדיעה שהמוקד הראשוני לפריצת האש הינו בערימות פסולת שהיו מונחות דרומית מזרחית למחסן ערכות המגן, אך בניגוד לעמדת המדינה, אין אינדיקציה לכך שערימות הפסולת היו מורכבות גם מאשפה שהושלכה על ידי המפעלים האחרים.

בסיכום החלק העובדתי של פסק הדין נקבע- "ממכלול הראיות שהובאו בפני עולה כי מוקדי הדליקה הראשון והשני היו בערימות פסולת שהושלכו ע"י חיילים שטיפלו בערכות המגן במחסן...מאידך גיסא, לא הובאה כל ראיה להוכחת הטענה לפיה גם המפעלים האחרים השליכו פסולת לאותן ערימות שהיוו את מוקדי האש. להיפך. הוכח כי למפעלים היו סידורים קבועים ומאורגנים לפינוי הפסולת ולא היה להם כל צורך להשליך הפסולת בשדה וליד המפעל" (עמ' 9 לפסק הדין).

בהמשך, נקבע כי היה על המדינה לצפות כי השלכת פסולת דליקה בכמויות גדולות עלולה ליצור סיכון של דליקה מקרית, ומכאן רשלנותה של המדינה.