פסק דין ללא הרשעה בתיק פ 3528/06

1.         הנאשם יליד 1985, הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: " החוק") ובעבירת העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק הנ"ל.  מכתב האישום עולה, כי הנאשם איים על אימו ובעלה בכך שאמר לה, כי ירצח אותם אם לא תזמין פסיכיאטר, הוציא סכין חיתוך והחל לחתוך את ידיו ובטנו.  את השוטרים שהגיעו על מנת לעצור אותו כינה "מניאקים".

2.         לבקשת הסניגור שירות המבחן ערך תסקיר. עולה ממנו, כי הנאשם עלה מרוסיה  לישראל בהיותו כבן 15 במסגרת פרוייקט "נעלה" של הסוכנות היהודית. הוא סיים 12 שנות לימוד, התגייס לצה"ל ושירת שירות צבאי חלקי כחייל בודד. הנאשם שוחרר בפרופיל 21 לאחר שפנה לקצין בריאות הנפש ומסר לו שהיה חשוף למראות של מלחמה ואינו מעונין בהמשך השירות. לדבריו, הוא מצטער ומעונין לבחון אפשרויות לחזור לצה"ל. הנאשם עובד כיום במפעל למוצרי פלסטיק. במכתב המלצה שהתקבל ממעבידו נכתב, כי הינו עובד חרוץ, מסור, מתאפיין במוסר עבודה גבוה במיוחד, מגלה אמביציה ומוטיבציה, נעים הליכות ומקובל על חבריו.  עוד נאמר במכתב, כי חל שיפור בהתנהגותו מאז החל לעבוד לראשונה בחברה.

שירות המבחן מצא, כי לנאשם יכולות קוגנטיביות גבוהות, אך לעיתים, בשעת כעס, נוהג להתפרץ. עד לביצוע העבירות עשה שימוש לרעה בשתיית אלכוהול ונהג באופן אימפולסיבי. ואולם, הוא מצוי כעת בתהליך של שינוי בהתנהגותו ואורח חייו, הנובע  מטיפול במרכז לגמילה מאלכוהול, בו נטל חלק בקבוצות ובשיחות פרטניות ושיתף פעולה באופן מלא.  שירות המבחן שוחח גם עם הוריו, שהתקשו להתמודד עם מעצרו והביעו מוכנות לסייע לו ככל יכולתם.  שירות המבחן התרשם, כי העבירות נעברו על רקע מאפייני אישיותו של הנאשם ובהשפעת אלכוהול.  עוד התרשם, כי הוא מתפקד באופן חיובי ומבטא  שאיפות לתפקוד נורמטיבי בעתיד. לכן, ובהעדר הסתבכות עם החוק, מצא, כי ראוי לנקוט לגביו גישה שיקומית-חינוכית ולשלבה בהמשך טיפול במרכז לגמילה מאלכוהול. לכן המליץ להעמידו במבחן, לחייבו לבצע 200 שעות עבודה לתועלת הציבור ולשקול את ביטול הרשעתו, שכן יש בה כדי לפגוע באפשרויות תעסוקה בעתיד. 

3.         ב"כ המאשימה טענה, כי אין בנמצא נסיבות מיוחדות המצדיקות את ביטול ההרשעה ולכן עתרה לכבד את הסדר הטיעון ולגזור על הנאשם מאסר מותנה. ב"כ הנאשם סקרה את החלקים החיוביים שבתסקיר שירות המבחן, הוסיפה, כי הנאשם היה עצור במשך כשבועיים ולאחר מכן שהה בתנאים מגבילים במעצר בית מלא בביתו במשך כחודשיים וחצי וביקשה מבית המשפט לאמץ את המלצת שירות המבחן, בהתחשב בגילו הצעיר ומשום שמדובר באירוע נקודתי, חריג וחד-פעמי.

4.         לתוצאה של מבחן ללא הרשעה מגיע ביהמ"ש רק במקרים שבהם הנסיבות חריגות ויוצאות דופן, או שאין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לחומרת העבירה.

הלכה פסוקה היא, כי משהגיע בית המשפט למסקנה, כי העבירה נעברה, עליו להרשיע את הנאשם. עם זאת, נמצאנו למדים, כי יתכנו מקרים שבהם ימנע מהרשעה. לצורך הכרעה בשאלת אי ההרשעה, נדרש הוא להעמיד זה מול זה את האינטרס הציבורי הגלום באכיפת החוק מול ענינו של הפרט על נסיבותיו המיוחדות.

האינטרס הראשון נועד להשיג את מיצוי הדין עם העבריין, על מנת להבטיח כי אכיפת החוק תתבצע ללא איפה ואיפה. בע.פ. 2513/96,  3467/96  מדינת ישראל נ. ויקטור שמש ואח' פ"ד נ (3) עמ' 682 קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו.  הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן.  שימוש בסמכות זאת, כאשר אין צידוק ממשי להמנע מהרשעה, מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השיוויון בפני החוק".

בב.ר.ע.  432/85 רומנו נ. מדינת ישראל תק-על 85 (3) עמ' 737, נאמר מפי כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז), כי:

"לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש, אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה. כל שהמחוקק יכול היה לקבוע לענין זה הוא מניינם של הנתונים העיקרים אשר אותם רשאי בית המשפט להביא בחשבון והם נסיבות הענין, ובכללם אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאיו בביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקלה אחרת ... רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה".

5.         ע.פ. 2083/96 תמר כתב נ. מדינת ישראל תק-על 97 (3) 214, הינו פסק-הדין המנחה בסוגיית אי ההרשעה, ופורטו בו, זה בצד זה, השקפותיהם של השופטים דורנר ולוין.

כב' השופטת דורנר קבעה כי:

"כידוע, שיקומו של הנאשם הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו ענין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, אף הוקעת מעשה העבירה בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר. כל אלה משמשים גורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם".

כב' המשנה לנשיא השופט לוין מנה גורמים, שפרט שירות המבחן, ואשר היו מקובלים עליו, מבלי שיהיו ממצים, כחלק משיקולי בית המשפט אם להרשיע נאשם, כגון:  מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה, מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד, מידת הפגיעה של העבירה באחרים וכיוצא בזה. הוא הוסיף, כי  מנגד קיימים שיקולים שבאינטרס הציבור, ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה ועל האפקט הציבורי של ההרשעה.  גם הוא אינו חולק, כי הכלל הוא, שיש להרשיע נאשם שעברה עבירה, ומי שטוען ההיפך - שומה עליו לשכנע את בית המשפט, ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיבידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי.

6.         על עקרונות אלה חזר בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד (3), 685, 689 - 690, כדלקמן:

"מושכלות ראשונים הם כי דרך כלל, בית משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, ומציאות זאת עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושיוויוני... משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה, ומתי יחיל את החריג בדבר המנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האנטרס הציבורי מול נסיבותיו האנדיבידואליות של הנאשם. בראיה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין, כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, לנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים...".