פסק-דין חלקי בתיק א 10101/06

1.       התובעת 2 ילידת 1989 (להלן: "התובעת"), נפגעה בתאונת דרכים ביום 11.8.03.

          אין מחלוקת לגבי חבותה של הנתבעת על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

          המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 

2.       הפגיעה

          א.      התובעת נפגעה בראשה. בביה"ח לא נמצאו סימני חבלה, כל הבדיקות היו תקינות והיא שוחררה, בלא שאושפזה עם המלצות ליומיים מנוחה ואנלגטיקה לפי הצורך.

          ב.      מעקב רפואי היה תקין, אך למרות זאת התובעת הופנתה לפיזיוטרפיה בעקבותיה המשיכה להתלונן על כאבי ראש וצוואר, אך כל הבדיקות היו תקינות.

          ג.       ביום 19.4.04 עברה התובעת בדיקת שינה כי סבלה מנחירות ומהפסקות נשימה בשינה ואובחנה כסובלת מהפרעה נשימתית חסימתית קלה, אך לא הוכח קשר בין ממצא זה לפגיעה בתאונה הנדונה.

          ד.      התובעת היתה באי כושר עד 20.9.03 ועוד 7 ימים בנובמבר שלא ברור הקשר ביניהם לבין הפגיעה בתאונה .

          ה.      פרופ' גנאל אשר נתמנה כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדיה היה בדעה כי: "בבדיקתה שנערכה בבגדים קלים, מאחר וסרבה להתפשט, אין סימנים חולניים (פתלוגיים). היא מסרה על רגישות לניקוש לכל אורך עמוד השדרה.

                   מעברה הרפואי בתחום האורטופדי, אין רישומים רלבנטיים לתאונה. לנוכח בדיקתה התקינה לא מצאתי צורך להפנותה לצילומי רנטגן ו/או לבדיקות אחרות.

                   לפיכך, להערכתי בתחום האורטופדי לא נגרמה לה נכות לצמיתות בעקבות התאונה הנדונה".

          ו.       בתשובה לשאלת הבהרה לגבי הצורך במינוי מומחה נוסף בתחום הפסיכיאטריה השיב פרופ' גנאל בשלילה. "מעיון בחומר הרפואי שעמד לעיוני, מתברר שמאז התאונה לא התעורר הצורך בבדיקה ו/או טיפול בתחום הנפשי. באופן כללי לא התרשמתי מבעיה נפשית, אך מיותר לציין שאני מומחה בתחום זה".

          ז.      לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לתובעת לא נותרה נכות לצמיתות כתוצאה מפגיעתה בתאונה הנדונה.

3.       נזקים

          א.      הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר

                   1)      כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח.

                            אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין...

                           על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי (הדגשה שלי - מ.ש.).

                           (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח' , פ"ד מ"ה (2) 10-11).