פסק-דין בתיק תק 2687/02

בפני תביעה ותביעה נגדית לתשלום פיצויים על נזקי רכוש אשר נגרמו לרכביהם של הצדדים בתאונת דרכים בה היו מעורבים .

התאונה אירעה ביציאה מתחנת דלק אל הכביש הראשי לפניה ימינה , שכן הכביש מול היציאה הינו חד סטרי לימין היציאה.

התובע טוען כי הגיע לפס העצירה אשר בין שטח התחנה והכביש, שם מוצב תמרור ב-36 המחייב עצירה מוחלטת, עצר את רכבו בהמתנה להתפנות התנועה בכביש , והנתבע הגיע אחריו ועצר לשמאלו . בשלב מסוים פרץ הנתבע , לטענת התובע בנסיעה תוך כדי הטיית הגה חזקה ימינה ופגע ברכבו של התובע.

לעומת  זאת הנתבע טוען כי הוא אשר הגיע ראשון לקו העצירה, עצר את רכבו, הסתכל שמאלה וכאשר הכביש התפנה יצא תוך פניה ימינה לכביש. בשלב זה של יציאת הנתבע בא התובע מאחור וניסה לדחוף את עצמו ברווח אשר בין רכב הנתבע והמדרכה אשר מימין.

הנתבע אף הביא לעזרתו עד . כפי שרשמתי בפרוטוקול עד זה נראה מתאמץ כל כך לעזור לנתבע ולהוכיח את אשמת התובע. העד טען כי עמד במקרה במרחק שני מטר ממקום ההתרחשות ראה את האירוע ואישר את דברי הנתבע.

מצורת הופעתו של העד בפני, והבלבול בדבריו, לא ניתן לסמוך על דבריו , ולתת אימון מלא בגרסתו. אינני אומר כי העד משקר בכוונה תחילה , אך כל תיאור התאונה מפיו נראה לי לא לגמרי תקין.

אחזור לעדויות הצדדים

התובע הגיש לי את תמונת הנזק ברכבו, מעיון בתמונה רואה אני כי הנזק הינו בכנף קדמית שמאלית בצד. מסקנתי מן התמונה כי רכבו של התובע לא היה בעמידה עם החזית לכביש כפי שניתן להבין מטענתו בכתב התביעה , שכן אילו היה הדבר כך ניתן היה להבחין בנזק בחזית או בפינה קדמית שמאלית. מצורת הנזק ומיקומו ניתן להסיק בבירור כי רכבו של התובע היה גם הוא בהטית חזית ימינה ושני כלי הרכב היו בתנועה כאשר התחככו אחד בשני.

התובע מסביר זאת בכך שכאשר הוא ראה את הנתבע יוצא תוך סגירת רווח בין הרכבים הוא פנה ימינה כדי להתחמק מפגיעה. ולכן הפגיעה נגרמה בצד. הדבר נשמע הגיוני.

אך גם קיימת האפשרות ששני הרכבים יצאו מקו העצירה באותה עת  כאשר התובע מניח כי הנתבע יצא אל הכביש אל הנתיב השמאלי שבו, וכי הנתבע "איכזב " את התובע ויצא דווקא אל הנתיב הימני וסגר עליו .

כאשר התובע יצא אל הכביש והנתבע לשמאלו , הרי בוודאי שהוא לא ראה שמאלה אם יש על הכביש רכבים המתקרבים אם לאו, וסמך על כך שאם הנתבע יוצא סימן שאין רכבים . טוב היה עושה התובע אם היה ממתין עד שהנתבע יצא ואחר כך היה יוצא ( שכן הנתבע התחיל לנוע לפניו לגרסתו). הנתבע ראה שמאלה שאין רכבים מתקרבים, התובע לא . חוכמת הנהיגה מחייבת אותו להמתין עד שהנתבע יחלוף, הוא יגלה את הכביש ויצא . כי קורה לעיתים , ודווקא כאשר רכב במקומו של הנתבע יוצא אל הנתיב השמאלי למרות שרכב אחר מתקרב , וסומך על כך שהרכב המתקרב נוסע בנתיב הימני דווקא וכי הוא ישתלב בנתיב השמאלי , ולכן יוצא מבלי שיחשוב כי הוא  מפריע לתנועה .

הוגשה לי גם  תמונת היציאה מן התחנה בה אני מבחין בקו עצירה , נתיב נסיעה אחד ( וזה הגיוני ) ליציאה מהתחנה ותמרור ב- 36.

  הנתבע מעיד ואומר:

" הגעתי לצומת כדי לפנות ימינה עצרתי על הפס הלבן באמצע הנתיב "

זאת אומרת שהנתבע לא עצר את רכבי בימין הנתיב המיועד ליציאה ימינה , והשאיר רווח בינו לבין המדרכה

הנתבע מוסיף-

" הסתכלתי שמאלה אך לא הסתכלתי ימינה כאשר עליתי לכביש "

ולכן נשמעת הגינות טענתו של התובע כי הנתבע יצא במהירות , וחתך ימינה כי הרי מבחינת הנתבע לא היה רכב לימינו .

בשוקלי את הראיות, ובבוחני את התנהגות שני הנהגים אני סבור כי שניהם  נושאים באחריות לתאונה כאשר חלקו של התובע 25 % וחלקו של הנתבע 75%.