פסק-דין בתיק תק 10547/02 - פסקדין

בפני תביעה לתשלום פיצויים על נזקים שהתובעת גורסת כי נגרמו לרכבה בתאונת דרכים בה היה מעורב רכבו של הנתבע ביום 17.4.2002.

גרסתה של התובעת היא  - שביום התאונה נהגה את רכבה במחלף ראשון וירדה מהמחלף דרך נתיב ההשתלבות לכיוון צפון, לכביש גהה.

תוך כדי כך הבחינה ברכב הנתבע שנוסע מאחוריה במהירות, וכשראתה אותו ברחה מעט שמאלה על מנת למנוע תאונה ולאפשר לנהג הממהר לנסוע מימינה מבלי לפגוע בו, ובכל זאת הרכב פגע ברכב שלה, סובב אותו 90 מעלות ושוב פגע בו מכה נוספת.

בעדותה בפני חזרה התובעת על התאור הכללי הנ"ל של התאונה והוסיפה כי כביש ההשתלבות ביורדו מהמחלף, הוא בעל 2 נתיבי נסיעה, שלקראת ההתמזגות עם כביש גהה הופכים ל- 1 וכי במקום בו ארעה התאונה, למעשה, מדובר ברוחב של נתיב וחצי, המספיק לנסיעת אוטו וחצי וכי היא נהגה את רכבה של 30-40-60 קמ"ש. הנתבע הגיע מאחור, ולכן סטתה שמאלה כדי לאפשר לו לעקוף אותה מימין ואולם, הוא פגע ברכבה מאחור, סובב אותו בכיוון מחוגי השעון ושוב פגע בו בחלק הקדמי של דופן ימין.

לעומת זאת, הנתבע מעיד, כי הוא ירד בכביש ההשתלבות מהמחלף, כי התובעת נסעה מאחוריו, כשהוא נוסע בנתיב הימני והיא בשמאלי, אך מאחר וש- 2 הנתיבים התמזגו ל- 1 היא סטתה ימינה וסגרה עליו. הוא נאלץ לברוח ימינה, אך מאחר ויש מימינו מעקה בטיחות, ולמניעת התנגשות במעקה הבטיחות, סטה שוב שמאלה, פגע ברכב שלה, אשר הסתובב ושוב פגע בו בדופן ימין.

ניטשה מחלוקת בין התובעת לנתבע אם אחרי התאונה הוא הודה באשמתו ואם לאו. התובעת טענה כי הוא הודה שהוא אשם וביקשה זאת ממנו בכתב, אך לא עמדה על כך שיתן לה זאת בכתב.

הנתבע טוען כי למעשה, במצב הבלבול שבו היה, שכנעה אותו התובעת שהוא אשם וזאת לאחר שהסבירה לו שאם הוא יגיד שהוא אשם, כל אשר יהיה עליו הוא לשלם את ההשתתפות העצמית והוא יצא מהעניין.

התובעת מסיקה מכך שהנתבע אמר שהוא אשם שהאחריות לתאונה נופלת עליו והוא גם מודה בזה.

אינני מוכן לקבל טיעון זה. אשמתו של אדם או אחריותו לארוע כלשהו הינה מסקנה משפטית העולה מתוך כלל עובדות המקרה ונקבעת אך ורק ע"י בית המשפט.

גם אם אקבל את הטענה שהנתבע אמר "אני אשם", כאשר לאור העובדות המוכחות המסקנה היא אחרת, יש להתעלם מהאמירה הנ"ל.

שונה הדבר אילו, למשל, הנתבע הודה בעובדה כלשהי אשר יכולה להוכיח את האחריות לתאונה שאז, הודאתו של בעל דין בעובדה מחייבת אותו.

ניתן להבין את ניסיונה של התובעת לשכנע את הנתבע להודות ב"אשמתו" תוך הסברים שאם הוא יגיד "אני אשם" כל אשר יהיה עליו לעשות הוא רק תשלום השתתפות עצמית, מטילה אצלי ספק שבכלל התובעת האמינה שאכן התובע אשם.

אם היא היתה כל כך בטוחה שהוא אכן אחראי לארוע על פי כלל נסיבות התאונה, מדוע צריכה היא לדובב אותו כדי שיאמר "אשם אני"?

נסיונה זה ניתן להבין כאילו שהיא אמרה לו: "מה אכפת לך, תודה, והרי, בסופו של דבר, חברת הביטוח תשלם". אדם שמאמין בצדקת טענתו לא היה עושה דבר כזה.

אבל לא זה לב העניין.

עומדות לפני 2 גרסאות:

התובעת לשאלת בית המשפט מסרה כי כאשר רכבה נפגע ע"י הנתבע - הוא הסתובב בכיוון מחוגי השעון. אילו רכבה של התובעת היה נפגע, כדבריה, בפינה האחורית ימנית, דין הוא שחזיתו היתה מוסטת שמאלה. ואולם, כאשר רכבה הוסט ימינה, כגרסתה, משמע שהמכה שרכבה ספק באה לו מצד ימין אחורי ולא מאחור. כי כוח המופעל על גוף הרכב במוקד הנמצא מאחורי הגלגל האחורי בצד ימין, אין ספק שהוא מסיט את החזית ימינה.

חזיתו של רכבה של התובעת, לפי הודאתה, אכן הוסטה ימינה.

נקודה נוספת, התובעת טוענת שהיא הבחינה בנתבע מגיע מאחור במהירות והיא נוהגת את רכבה באמצע הכביש. ככל הנראה, על הקו המקוטע המפריד בין 2 הנתיבים. מה עושה נהג סביר במקרה זה?