רקע
1. כתב האישום שהוגש כנגד המערערים, סמ"ר ר. ורב"ט ר., ייחס לשניהם עברה של
תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 378, 379, 382(א) ו29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בשל הדרגה שנשא בעת המעשים המיוחסים לו, יוחסה לסמ"ר רנד גם עברה שעניינה
התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955. נטען, שביום 29.10.2008, בעת ששמרו במחסום "בקעות" במסגרת שירותם כלוחמים בחטיבת "כפיר", תקפו המערערים שוטר פלשתינאי וגרמו לו לפציעה.
2. אלה העובדות הצריכות לעניין: בעקבות תלונה שהתקבלה על הכאת שוטר פלשתינאי במחסום בקעות, נערך בגדודם של המערערים תחקיר על אודות האירוע, ובו הודו המערערים במיוחס להם. לאחריו, הודו במעשה גם במסגרת דיון משמעתי שנערך להם, אשר במסגרתו הורשעו ונדונו לעונשי מחבוש. במהלך ריצוי עונשם הכריזה הפרקליטות הצבאית על בטלות ההליך המשמעתי בעניינם, מפאת חוסר סמכות לערוך הליך משמעתי כאשר מדובר בחשד כי נעברה עברה לפי חוק העונשין, המחייב פתיחת חקירה על-ידי מצ"ח (ראו סעיף 62 לפקודת מטכ"ל 33.0304). ואכן, במקביל לביטול ההליך המשמעתי, נפתחה חקירת מצ"ח בעניין. במהלך החקירה הכחישו המערערים את שיוחס להם. השניים נעצרו לחקירה. בהמשך הוגש כתב אישום כנגדם ובית הדין הורה על מעצרם לתקופה קצובה. המערערים כפרו באשמות. במהלך שמיעת הראיות, לאחר 56 ימי מעצר, שוחררו המערערים מהמעצר נוכח מידע שהתקבל אצל התביעה, שלפיו המתלונן שוהה בקורס בירדן, אשר צפוי להימשך מספר חודשים. במהלך כל התקופה האמורה הושעו המערערים מכל פעילות קרבית והועברו לתפקידים תומכי לחימה.
3. עם חזרתו של המתלונן מירדן, הוא זומן לעדות בבית הדין המחוזי. בפתח הדיון הצהיר התובע הצבאי כי כאשר פגש המתלונן במערערים באולם בית הדין, מסר "בוודאות ובנחרצות" כי הם אינם החיילים שהכו אותו. בנסיבות אלה, מסרה התביעה כי תחזור ותבחן את חומר הראיות, על-מנת לשקול את צעדיה ביחס להמשך ניהולו של המשפט. כחודש לאחר מכן, הודיעה התביעה כי היא אינה חוזרת מכתב האישום. בעקבות אירועים אלה, הגישו באי-כוח המערערים לסגן הפרקליט הצבאי הראשי בקשה לביטול כתב האישום. סגן הפצ"ר נענה לבקשה והחליט לבטל את כתב האישום שהוגש נגד המערערים.
4. מאחר שביטול האישום נעשה לאחר שהחלו להישמע הראיות, ולבקשת ההגנה, הורה בית הדין המחוזי על
זיכויים של המערערים מהמיוחס להם.
5. בעקבות הזיכוי, פנו המערערים בבקשה לקביעת פיצויים לפי סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי. התביעה הצבאית התנגדה לבקשה זו. בית הדין המחוזי דחה את בקשת המערערים. מכאן הערעור.
החלטת בית הדין המחוזי
6. בית הדין המחוזי בחן במסגרת החלטתו את השאלה האם בהתאם לסעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי, זכאים המערערים לפיצוי. בית הדין עמד על שתי העילות המצדיקות פסיקת פיצוי כאמור: האחת, כי לא היה יסוד לאישום והאחרת, קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצויים.
7. תחילה, נבחנה העילה שעניינה העדר יסוד לאשמה. בית הדין המחוזי קבע, כי עובר להגשת כתב האישום עמדה בפני התביעה "תשתית ראייתית משמעותית... ואין לקבל את הטענה כי התביעה לא פעלה באופן סביר בהגישה כתב אישום זה". קביעתו זו נסמכה על הודאותיהם של המערערים בתחקיר ובדין המשמעתי ועל עדויות חיילים נוספים שמסרו פרטים אשר חיזקו את התשתית הראייתית בתיק. המערערים טענו להתנהלות לקויה של רשויות החקירה, שנמנעו, עובר להגשת כתב האישום, מלערוך מסדר זיהוי שבו יתבקש המתלונן לזהות את תוקפיו. בית הדין קמא מצא כי ההחלטה שלא לערוך מסדר זיהוי התקבלה לאחר זמן ניכר מאז קרות האירוע ולאחר שהמתלונן ציין כי "אינו זוכר במדויק פרצופים". בית הדין אף ציין, כי חקירת מצ"ח התנהלה באופן עצמאי ונפרד מהתחקיר ומהדיון המשמעתי, אשר בוטל לאחר מכן על-ידי הפרקליטות. לאור האמור, נקבע כי אין בסיס לטענה שמחדלים בחקירה שקדמה להגשת כתב האישום, הביאו להגשת אישום בלא יסוד מספיק.
8. אשר לעילה השנייה - נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי- עמד בית הדין קמא על כך, שהיא כוללת שלושה רכיבים אפשריים: נסיבות שעניינן הליכי המשפט בכללם; אופי הזיכוי; ונסיבותיו האישיות של הנאשם.
9. אשר להליכי המשפט בכללם, נקבע כי ההחלטה על הגשת כתב האישום הייתה סבירה. נקבע עוד, כי "את ההתפתחות שחלה במהלך שמיעת הראיות לא ניתן היה לצפות ערב הגשת כתב האישום".
10. אשר לאופי הזיכוי, נקבע כי זיכויים של המערערים "לא התבסס על קביעה פוזיטיבית, לפיה לא ביצעו את המפורט בכתב האישום".
11. ביחס לנסיבותיהם האישיות של המערערים, לא התעלם בית הדין קמא מהפגיעה שנגרמה להם בעקבות העמדתם לדין, אך קבע כי בנסיבות העניין, ובשים לב לתשתית הראייתית שעמדה בבסיס האישום, אין המדובר ב"סבל חריג ועינוי דין חמור". לאור האמור, קבע בית הדין כי אין מקום לפצות את המערערים בגין מעצרם והוצאות הגנתם, ועל כן דחה את בקשתם.
נימוקי הערעור
12. ראשית, טענה ההגנה כי בידי בית הדין הצבאי מסור שיקול דעת רחב בבואו לפסוק פיצוי לנאשם שזוכה, וכי "המגמה הכללית היא לנהוג בסמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי והחזר הוצאות בדרך מרחיבה". כן נטען, כי "במרוצת השנים ביקש המחוקק להרחיב את קשת המקרים שעל יסודם יינתן פיצוי לנאשם שזוכה". בנוסף, עמדה ההגנה על הפגיעה הקשה שנגרמה למערערים בעטיו של ההליך הפלילי שהתנהל נגדם, על הפגיעה בשמם הטוב, בחירותם, בקניינם ועל השעייתם מתפקידם הצבאי כלוחמים. הסנגורים טענו, כי מרשיהם זכאים לפיצוי הן בהתחשב בעילה שעניינה העדר יסוד להגשת האישום, הן לנוכח התקיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת.
13. בקשר לעילה הראשונה, נטען, כי בחקירת האירועים, שעליהם נסב כתב האישום, נפלו מחדלים חמורים. נטען, כי רשלנות התביעה וההתנהלות הפסולה מצד רשויות החקירה, בין היתר ב"ניהולו של תחקיר יחידתי פסול... ניהול חקירת מצ"ח כושלת ורשלנית... והתנהלות בלתי סבירה", מצדיקות מתן פיצוי למערערים. כך, נטען, כי חרף תמיהות רבות שעלו מעדותו של המתלונן, נמנעו רשויות החקירה מלערוך הליך זיהוי כלשהו, אף על פי שהמערערים והמתלונן נתנו את הסכמתם לביצוע הליך שכזה. התמיהות נגעו, בין היתר, לכך, שתיאור החיילים שהכו את המתלונן, לטענתו, אינו תואם כלל את מראם של המערערים. כמו כן, נטען, כי האמור במסמכים הרפואיים שהגיש המתלונן אינו עולה בקנה אחד עם אופי המכות שאותן טען כי ספג. בנוסף נטען, כי על-אף שבמצ"ח המערערים טענו, כי הודאתם במסגרת התחקיר והדין המשמעתי נגבתה תחת לחץ ואיומים מצד מפקדיהם, נמנעה הרשות החוקרת מלבדוק זאת. עוד טענה ההגנה בעניין זה, כי בהגיעם לעדות בבית הדין, הודו שלושת מפקדי-המערערים- המג"ד, המ"פ והמ"מ, כי הודאותיהם של המערערים בתחקיר ובדין המשמעתי "נגבו תחת לחץ שהם עצמם הפעילו". על כן, טענה ההגנה, עריכת חקירה מקצועית ועניינית לעדים אלה, עובר להגשת כתב האישום, הייתה מובילה למסקנה, כי יש להימנע מהגשתו. לסיכום נטען, כי אלמלא כל מחדלי החקירה הנטענים, ניתן היה לחסוך את ההליך הפלילי שהתנהל נגד המערערים, ובכך מתקיימת, לדעת ההגנה, העילה הראשונה שבסעיף 490, שעניינה העדר יסוד לאשמה.
14. אשר לעילה השנייה שבסעיף 490 לחוק, שעניינה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", טענה ההגנה כי לא רק הנסיבות הנוגעות להליך המשפטי, ובכללו הליך החקירה, מצדיקות לפצות את המערערים, אלא כי גם טיב הזיכוי מצדיק זאת. בהקשר זה, צוין, כי אין עסקינן בזיכוי מחמת הספק, אלא ב
זיכוי "מלא", אשר נבע מהוראת סגן הפצ"ר לבטל את כתב האישום. כן טענה ההגנה, כי גם נסיבותיהם האישיות של המערערים, אשר שמם הטוב נפגע, מצדיקות פיצוי- "אימת הדין ריחפה מעל ראשם והיו הם צריכים לגייס כל משאביהם הנפשיים והחומריים לצורך ניהול ההליך המשפטי כנגדם".
עמדת התביעה
15. בתשובתה לערעור טענה התביעה, כי למרות הנזק הרב שנגרם בעקבות הגשת כתב אישום נגד מי שנמצא זכאי בדין, הדין איננו מחייב פסיקת פיצוי לכל נאשם שזוכה. שאלת זכאותו של נאשם לפיצוי ניצבת מול אינטרסים חשובים נוספים, ויש לערוך איזון ביניהם. בהקשר זה, עמדה התביעה על האינטרס הציבורי בהעמדת עבריינים לדין, בייחוד בעברות מסוג זה וכן על האינטרס "שלא לרפות את ידי התביעה".
16. אשר לעילה, שעניינה העדר יסוד לאשמה, טענה התביעה כי מדובר במבחן מחמיר וצר, שלפיו "אף משפטן בר דעת" לא היה חושב שיש מקום להגיש כתב אישום. טיעוני ההגנה בדבר פעולות חקירה שניתן היה לערוך טרם הגשת האישום, טענה התביעה, הם בגדר "חוכמה שבדיעבד". נטען, כי עובר להגשת כתב האישום בעניינם של המערערים, עמדו לנגד עיני התביעה די ראיות, שהצדיקו את הגשתו. אמנם, לא נערך מסדר זיהוי למערערים. עם זאת, היו בידי התביעה, כך נטען, ראיות נוספות שהצביעו על המערערים כמי שביצעו את העברה- הודאותיהם בתחקיר ובדין המשמעתי וכן עדויות החיילים שנכחו במחסום. עוד טענה התביעה כי טענת ההגנה, שלפיה ניכר פער בין התיאור שמסר המתלונן לגבי החיילים שהכו אותו, לבין מראם של המערערים, נגע לסממנים חיצוניים, העשויים להשתנות, כגון זקן ומשקפיים (זאת להבדיל מטענת ההגנה לפנינו, כי המדובר בתכונות קבועות יחסית של גובה ומשקל). על כן, עובר למסירת עדותו של המתלונן בבית הדין, מצאה התביעה, כי מתקיים סיכוי סביר להרשעה. עוד טענה התביעה בנוגע לעילה, שעניינה העדר יסוד לאשמה, כי לאחר הגשת כתב האישום הוארך מעצרם של המערערים על-ידי בית הדין המחוזי, שקבע שיש די ראיות לכאורה המצדיקות מעצר, וכי קביעה פוזיטיבית זו מצביעה על קיומו של יסוד לאשמה, באותו שלב.
17. אשר לעילה השנייה, שעניינה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", טענה התביעה כי בהקשר זה ראוי לבחון את טיב הזיכוי. אין בפסק הדין קביעה פוזיטיבית שלפיה המערערים לא עברו את העברה שיוחסה להם. על כן, אין עניין לנו כאן ב"זיכוי מלא". נטען עוד, כי לא נפל כל פגם בהתנהלות התביעה, שפעלה בהגינות ובמתחם הסבירות. בכל הנוגע לנסיבותיהם האישיות של המערערים, טענה התביעה כי ההחלטה להדיחם מתפקיד לוחם הייתה החלטה פיקודית, וכי אין להגדיר את הנזק שנגרם להם כתוצאה מכך כנזק מיוחד, המצדיק מתן פיצוי.