פסק דין בתיק תיק צבאי 1/13

1.      המשיב הורשע על פי הודאתו בבית הדין לתעבורה בעבירה שעניינה נהיגה במצב השולל שליטה ברכב, עבירה לפי סעיף 26(4) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961.

2.      מפסק דינה של הערכאה קמא עולה כי ביום 29.2.2012 המשיב נהג ברכב צבאי באזור הדרום, במהירות של 80-90 קמ"ש. בשלב כלשהו: "נעצמו עיניו ונפקחו לסירוגין". חרף כך, המשיב המשיך בנהיגתו, לאחר כרבע שעה נרדם, וכתוצאה מכך סטה הרכב בו נהג מנתיב נסיעתו, חצה את הנתיב הנגדי, ירד לשול השמאלי, פגע באבנים שהיו במקום, וניזוק בסך העולה כדי 4565 ש"ח.

3.      בית-הדין קמא גזר למשיב, בסטייה מעונש פסילת המינימום הקבוע לעבירה, 45 ימי פסילת רנצ"א לריצוי בפועל בניכוי תקופת ההתליה המנהלית, פסילה מותנית, וקנס בסך 300 ש"ח. בית-הדין ציין אמנם כי מדובר בעבירה חמורה שפוטנציאל הנזק בצידה משמעותי עד מאוד, ורק: "למרבה המזל לא התממש בפועל". מנגד צוין כי למשיב ותק נהיגה של שנים רבות ועברו התעבורתי נקי. הודגש כי ננקטה נגד המשיב סנקציה פיקודית שהביאה לכך שלא נהג ברכב צבאי למשך תקופה ממושכת, וכי תוצאות התאונה למרבית המזל, הסתכמו בנזק רכושי "שאינו מן הגבוהים".

4.      התביעה הצבאית ערערה על קולת עונש הפסילה שהוטל: להשקפתה, מדובר בעבירה שיצרה סיכון גדול ומיותר למשתמשים בדרך כמו גם למשיב. התביעה הדגישה כי המשיב המשיך בנהיגה חרף כך שהיה מודע כי אינו כשיר לנהיגה ובחר "להתעלם לחלוטין מעובדה זו והמשיך להתייצב מאחורי ההגה". סיכון פוטנציאלי זה מחייב, להשקפת התביעה, החמרה בענישת המשיב והרחקתו מן הכביש לתקופה ממושכת.

עוד צוין כי אין בנסיבות המקרה בכדי להצדיק סטייה לקולא מעונש פסילת המינימום בן שלושת החודשים הקבוע לצידה של העבירה.

5.      באת כוחו של המשיב עתרה להותרת פסק דינה של הערכאה קמא על כנו, וזאת נוכח תוצאות התאונה שכללו נזקי רכוש קלים בלבד, וכן בשל הצעדים הפיקודיים שננקטו נגד המשיב ושהגבילו את יכולתו לנהוג ברכב צבאי תקופה ממושכת. כן הצביעה על הצורך של המשיב ברישיון נהיגה לצורך מילוי משימותיו הצבאיות.

דיון והכרעה:

6.      אכן עסקינן בעבירה הרת אסון שעה שהמשיב נהג ברכב בהיותו במצב של עייפות, וחרף כך שחש בכך, בחר להמשיך בנהיגה, עד שלבסוף נרדם. תוצאת האירוע הייתה למרבה המזל, מזערית, ברם פוטנציאל הסיכון למשיב, כמו גם למשתמשים אחרים בדרך, היה רב.

7.      כבר נפסק כי בהתייחס לעונשי מינימום בעבירות תעבורה: "החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה" (ראה ע"פ 8387/06 אמרה איילא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2006)). במקרה זה סבור אני כי הענישה שהוטלה בערכאה קמא אינה הולמת את מלוא חומרת המעשה והסיכון הרב שהיה בצידו. אכן חומרה יתרה בעניינו של המשיב שבחר במודע להמשיך בנהיגה במהירות גבוהה חרף כניסתו למצב מסוכן של נהיגה בחוסר עירנות, זאת בעוד שהייתה בידו האפשרות לעצור ולנקוט צעדים להעלאת רמת העירנות או להימנע כליל מהמשך הנהיגה, ולו לזמן מה. תוצאת העבירה הייתה במקרה זה קלה, בדרך נס, ואין לכך ולהיקף הסיכון הפוטנציאלי ולא כלום.

8.      בנסיבות שפירטתי, סברתי כי העונש שהוטל אינו יכול לעמוד. מאידך, בשים לב לכך שערכאת הערעור איננה ממצה את חומר הדין עת מתקבל ערעור התביעה, ולנוכח עברו התעבורתי הנקי של המשיב, כמו גם הצעדים הפיקודיים שננקטו כלפיו, החלטתי שלא למצות עמו את חומרת העונש המתחייבת מהסיכון הרב שכרוך באופן נהיגתו.

9.      ערעור התביעה מתקבל אפוא: על המשיב מוטל עונש פסילת רנצ"א בן שלושה חודשים לריצוי בפועל, שהוא עונש פסילת המינימום לעבירה הנדונה. מניין הפסילה מהמועד שקבעה הערכאה קמא.

מתקופת הפסילה תנוכה כל התליה מנהלית שננקטה כלפי המשיב.

אין שינוי ביתרת רכיבי הענישה שהוטלו בערכאה קמא.

ניתן והודע היום, י"ב בשבט‏ התשע"ג, 23 בינואר 2013, בפומבי ובמעמד הצדדים.