פסק-דין בתיק ת.א 740/04

בקשה לדחייה על הסף, הנסבה על השאלה, אם רשאית רשות מקומית לדרוש שיצרני ויבואני הסיגריות בישראל, ישאו בנטל מימון פעילותה לאכיפת החוק להגבלת עישון במקומות ציבוריים, התשמ"ג - 1983 (להלן: " החוק" או " החוק להגבלת עישון").

כללי 

1.         ביום 25.03.04 הגישה התובעת-המשיבה (להלן: " העירייה") המרצת פתיחה לבית משפט זה (ה"פ 109/04), ובה עתרה לפסק דין הצהרתי, לפיו על המבקשות לשאת בנטל מימון אכיפת הוראות החוק בתחום שיפוטה.

בהחלטת כב' הנשיא השופט מ. לינדנשטראוס מיום 22.7.2004 (בש"א 7918/04+ בש"א8416/04) נקבע שעל העירייה, להגיש תביעה רגילה לסעד כספי. לאור החלטה זו, המירה העירייה את המרצת הפתיחה בתביעה דכאן, ובה עתרה לחייב את המבקשות לשאת בנטל הוצאות מימון אכיפת החוק ולחייבן ביחד ולחוד לשלם לעירייה סך 24,000,000 ש"ח.

המבקשות עתרו לדחיית התביעה על הסף בהיעדר עילה.

מכח סמכותי עפ"י תקנה 241 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (כפי שתוקנו בתיקון מס' 2 התשנ"ז - 1997), אני מחליט על יסוד הבקשה, תגובת העירייה, ותשובת המבקשות לתגובה.

המסגרת הנורמטיבית ועילות התביעה

2.        חוק הגבלת עישון, אוסר על אדם לעשן במקומות ציבוריים שנקבעו בתוספת לחוק.  התוספת לחוק הורחבה פעמים מספר, וכיום האיסור לעשן במקומות ציבוריים כולל, בין היתר, עישון ברכבת, בבית קפה או במסעדה (למעט בחלק המיועד לכך), בבנקים ובמקומות עבודה.

סעיף 7 לחוק קובע כלהלן:

"שוטר וכן עובד של רשות מקומית שראש הרשות המקומית הסמיכו לענין חוק זה (להלן - מפקח), רשאים להיכנס בכל עת סבירה לכל מקום ציבורי כדי לברר אם קוימו הוראות חוק זה והתקנות לפיו, ובלבד שלא ייכנסו למקום מן המקומות המפורטים בפסקאות 2, 4, 5 ו-6 של התוספת, אלא לאחר שהודיעו על כוונתם למחזיק של המקום, או למי שעובד שם".

וזו דרך הילוכה של העירייה בתביעתה: המבקשות-הנתבעות, אחראיות לנזקים הבריאותיים הנגרמים לציבור המעשנים והמעשנים הפסיביים, באשר העישון הסביל (פסיבי) חושף גם את הלא-מעשנים לרמת סיכון גבוהה לחלות במחלות קשות. כרשות מקומית, מוטלת על העירייה חובה חוקית ומוסרית להפעיל את סמכותה לאכוף את חוק הגבלת עישון. על המבקשות, כמי שאחראיות לנזקי העישון, לשאת בעלות הפיקוח והאכיפה של חוק הגבלת עישון, וכלשון כתב התביעה " ייכבדו המשיבות (הנתבעות - י.ע.) ו'יכניסו ידן לכיסן' המלא לעייפה, ויואילו לממן את מניעת הנזקים הנגרמים על ידן לציבור כתוצאה מהעישון הכפוי-הפסיבי".

3.         העירייה ייחסה למבקשות עוולות שונות, כמו רשלנות, תרמית, מטרד לציבור, שקר מפגיע, דיני הגנת הצרכן ועוד. בעיקר, סמכה העירייה יתדותיה על שניים אלו:

חוק עשיית עשר ולא במשפט, התשל"ט-1979: סעיף 1 לחוק כולל במושג ההתעשרות "נכס, שרות או טובת הנאה אחרת". לשיטתה של העיריה, "טובת הנאה" כוללת גם חסכון בהוצאות. ומהו אותו חסכון בהוצאות? סירוב המבקשות לממן את אכיפת החוק למרות שהן נושאות באחריות לגרימת נזקים בריאותיים עצומים לחברה ולסביבה, תוך התעשרותן על חשבון הציבור.

חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד - 1964 (להלן: "חוק הטבת נזקי גוף"): החוק מכיר בזכותו של מיטיב להיפרע את הטבת הנזק ממי שגרם לזולתו נזקי גוף. "הטבת נזק" מוגדרת בסעיף 1 לחוק " הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו....".

לשיטתה של העירייה, באמצעות הצבת פקחים המוסמכים להטיל קנסות על מעשנים במקומות ציבוריים, העירייה תמנע את יצירת הנזק עוד לפני שנגרם. לכן, על העירייה להטיל את מימון ההוצאה על המשיבות-המזיקות.

עד כאן, בקליפת אגוז, טיעוני העירייה.

דחייה על הסף

4.         טרם אכנס לבחינת הדברים, אקדים ואזכיר, כי בבקשה לדחייה על הסף עסקינן. שמתי נגד עיני את ההלכה הבסיסית, לפיה על בית המשפט לנהוג בזהירות יתרה בבואו להורות על דחייה על הסף, מקום בו ברור למעלה מכל ספק שאין לתובע כל סיכוי לזכות בתביעתו - ראה, לדוגמה, ע"א 765/81 עומיסי נ. יעקב חסן, פ"ד לט(1) 556.

לצורך דחייה על הסף, על בית המשפט להניח, שיעלה בידי התובע להוכיח את העובדות בכתב התביעה. די אפילו באפשרות קלושה שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש, כדי שהתביעה לא תידחה באיבה. מכאן, הכלל לפיו אם ניתן להציל תובענה מכליון על דרך של תיקון, אין מוחקים או דוחים כתב תביעה על הסף - ראה, לדוגמה, ע"א 556/84 קומפנפי פריזיין דה נ. שמואל פלאטו שרון, פ"ד לט(2) 529.