פסק-דין בתיק ת.א. 65765/04 - פסקדין

בפני ערעור על החלטת כב' הרשמת שורץ מיום 9.10.05, אשר קבעה כי יש לדחות את בקשת המערערת למחוק את הכותרת "בסדר דין מקוצר" מן התובענה שהגיש המשיב.

רקע כללי

1.         ביום 6.5.99 נחתם הסכם הלוואה בין המשיב לנתבעת 1, חב' גליץ בע"מ, על סך 623,700 ש"ח לשם רכישת חנות.

הנתבעת הפרה את הסכם ההלוואה וחדלה לשלם למשיב.

לנוכח הפרת ההסכם העמיד המשיב ביום 8.10.03 את ההלוואה לפירעון מיידי.

חיוב המערערת הינה מכוח חתימתה כערבה, שהינה מבעלי המניות וממנהלי הנתבעת 1.

סכום התביעה הינו על יתרת חובה של המערערת בגין הסכם ההלוואה ועומד על סך של  767,994.8 נכון ליום 29.9.04.

טענות המערערת

2.         לאחר שזנחה חלק מטענותיה, נותרה טענתה היחידה של המערערת כטעם למחיקת כותרת, טענת עירוב העילות. כאשר המשיב כחלק מתביעתו תבע סך של 90,581 ש"ח, בגין "עמלת פירעון מוקדם".

            טענת המערערת היא כי עילת התביעה בגין עמלת פירעון מוקדם אינה עילה הנסמכת על חוזה ההלוואה ואפילו הייתה נסמכת על חיוב חוזי ומוסכמת בכתב, לא ניתן היה לתבוע אותה שכן אין לה תוקף חוקי.

טענות המשיב

3.         לטענת המשיב אין בדברי המערערת בעניין היעדר חיוב חוזי כל שחר שכן זכותו החוזית לגביית עמלת פירעון מוקדם עולה מסעיף 9 להסכם ההלוואה שכותרתו "העמדת ההלוואה לפירעון מיידי", ואם ניתן לחייב לווה בעמלת פירעון מוקדם כאשר הפירעון יזום על ידו, אין סיבה שלא לחייבו באותה עמלה כאשר הצורך בפירעון המוקדם נובע בשל מחדלו של אי עמידה בתנאי הלוואה.

            כמו כן טוען המשיב שטענת המערערת כי מדובר בחיוב לא חוקי מקומה בבקשת רשות להתגונן.

דיון והכרעה

4.         על מנת לבחון כשרותה של תובענה להידון תחת הכותרת של "סדר דין מקוצר" על ביהמ"ש לבחון אותה לאור המרכיבים שנקבעו בתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: ה" תקנות").

עסקינן בתקנה 202 (1)(א) לתקנות אשר דורשת במרכיביה כי תביעה בסדר דין מקוצר תהא על סכום קצוב, מכוח חוזה או התחייבות, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב.

הדרישה לראיה שבכתב, הכוונה היא למסמך בכתב הקשור לנתבע, העשוי על ידו או בחתימתו. כאשר אין צורך במערכת מלאה של ראיות בכתב, וראשית ראיה מספיקה. בשלב זה אין התובע נדרש בשלב זה להציג ראיות בכתב לכל מרכיבי התביעה, ובתנאי שהסכום הוא קצוב.(ראה: גורן, סוגיות בסדר דין מקוצר, מהדורה שביעית, עמ' 303).

עיון בכתב התביעה ונספחיו, מעלה כי הסכום השנוי במחלוקת בגין עמלת  הפירעון המוקדם הינו סכום קצוב כדרישת התקנות, גם יתרת סכום התביעה המבוסס על הסכם ההלוואה הינו סכום קצוב.

טענותיה של המערערת כנגד חלק מסכום התביעה, אינה מורידה מעצם היותו של סכום התביעה הכולל, סכום קצוב, הגם שאינו מוסכם בין הצדדים.

5.         באשר לתנאי הנוסף בדבר ראיה בכתב לקיומה של ההתחייבות, הרי שעל פי הפסיקה מדובר "בראשית ראיה בכתב", והסכם ההלוואה החתום עונה  לדרישה האמורה.

            הסכם ההלוואה כולל סעיף המאפשר למשיב לקבוע עמלת פירעון מוקדם, והמחלוקת שבין הצדדים האם סעיף זה הינו סעיף חוקי והאם זכאי המשיב לעמלת פירעון מוקדם, גם בנסיבות המקרה כאשר הבנק הוא זה שביצע את הפירעון המוקדם, עניינים אלו מקומם להתברר במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, ואין להם קשר לשאלה הדיונית בדבר כשרות התביעה להתברר בסדר דין מקוצר.

            אין מקרה זה דומה למקרה בו תובע מסתמך על הסכם ואחת מעילות התביעה המרכיבות את סכום התביעה הכולל, הן לגבי הראשית ראיה שבכתב במסגרת ההסכם. 

            למשל תביעה הסומכת על הסכם הלוואה בכתב ובו אין סעיף הדן בחיוב הלווה בריבית, ואילו התובע צירף לסכום קרן ההלוואה חיוב בריבית, בשיעור המקובל בבנק פלוני, במקרה כזה ניתן לקבוע כי אין בהסכם ההלוואה ראשית ראיה לחיוב בריבית וכך נפסלת התובענה כולה מלהתברר בסדר דין זה.