פסק-דין בתיק ת.א. 47485/03

זוהי תביעה לפינוי הנתבעים מדירת מגורים בה החזיקה, לפנים, עד לפטירתה, דיירת חוזית בשכירות סוציאלית.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1.         התובעת, "עמידר-חברה לשיכון עולים בישראל בע"מ" (להלן-" עמידר"), הינה גוף ציבורי, המנהלת מטעם המדינה השכרתן של דירות ציבוריות ובכלל אלו דירה בת 3 חדרים המצוייה בנוף ים 47, הרצליה (להלן-" הדירה").

2.         בתאריך 30/12/64 נחתם הסכם שכירות, בשכירות סוציאלית, בין התובעת לבין אמו המנוחה של הנתבע 1, הגב' רוסמני שוקט ז"ל (להלן-" המנוחה"), אשר הלכה לבית עולמה בתאריך 16/8/02.

3.         אין חולק כי הנתבע 2 התגורר בדירה משחר ילדותו (יחד עם אחיו האחרים) והמשיך להתגורר בה אף לאחר נישואיו לנתבעת 1 (11/11/85), שאף היא הצטרפה למגורים בה.

            אין גם חולק כי הנתבעים התגוררו בדירה שנים רבות טרם פטירת המנוחה, ואף ילדיהם הקטינים (שלושה במספר) נולדו בדירה זו.

4.         עוד אין חולק כי עובר לפטירת המנוחה, הנתבעים היו בעלי זכויות החכירה של דירה בת 3 חדרים המצוייה ברחוב החייל 27/32 ברעננה, הידועה כחלקה 746/32 בגוש 6580 (להלן-" הדירה הנוספת").

            הדירה הנוספת נמכרה על ידי הנתבעים בתאריך 6/1/05, תמורת סך של 100,000 דולר.

העתירה וטענות הצדדים

5.         בתביעה שבכאן, עתרה התובעת להורות על פינויים של הנתבעים מהדירה כך שזו תוחזר לה כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ.

            לטענת התובעת, הנתבעים מתגוררים בדירה בלא זכות חוקית, בהעדר חוזה שכירות תקף כך שהמשך חזקתם בדירה נעשה תוך הסגת גבולה.

            עם פטירת המנוחה - כך לתובעת - זכאית היא לקבלת החזקה בדירה, בהעדר זכות לנתבעים להמשיך ולהחזיק בה.

            לדברי התובעת, הגם שהנתבעים התגוררו בדירה תקופה של 3 שנים טרם פטירת המנוחה, אין הם באים בגדרו של "דייר ממשיך" כמשמעותו בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן-" חוק הדיור הציבורי" או " החוק"), נוכח העובדה שהינם בעליה של הדירה הנוספת.

            טוענת, איפוא, התובעת כי בהעדר זכות חוקית לנתבעים להמשיך ולהחזיק בדירה, ולנוכח הוראות סעיפים 16 ו-19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן-" חוק השכירות והשאילה") - מן הדין לקבל התביעה ולהורות על פינוי הנתבעים הימנה.

6.         מנגד טענו הנתבעים כי הם רכשו מעמד של דיירים ממשיכים (כמו גם ילדיהם) בדירה,  חרף היות הדירה הנוספת בבעלותם.

            לטענת הנתבעים, הדירה הנוספת נרכשה על ידם מכספי ירושה שנתקבלו מהוריהם, וזו  הוחזקה על ידם בנאמנות עבור ילדיהם. אי רישום הדירה על שם ילדיהם נבע אך מרצונם להימנע מפגיעה בזכות האחרונים לקבלת משכנתא - לכשיבגרו.

            עוד טענו הנתבעים, כי אף ילדיהם רכשו מעמד של דיירים ממשיכים בדירה, הואיל והם התגוררו בה בחיי המנוחה.

            עוד ובנוסף טענו הנתבעים כי התובעת מנועה מלדרוש פינויים מהדירה, נוכח העובדה כי משך שנים רבות, עוד טרם פטירת המנוחה, ידעה התובעת על מגוריהם בה - בלא שזו מחתה על שימוש זה, ואף גבתה מהם דמי שכירות לאחר פטירת המנוחה.

            במצב דברים זה - כך לנתבעים - נשתכלל חוזה מכללא ו/או ויתור ו/או מניעות מלדרוש פינויים מהדירה.

            לטענת הנתבעים, מצבם הכלכלי בכי רע, אין להם דירה חילופית למגוריהם ולמגורי ילדיהם, כך שהיענות בית המשפט לעתירה תגרום לכך שמשפחה שלמה "תיזרק" לרחוב, בלא שתהא להם קורת גג לראשיהם.

            לבסוף טוענים הנתבעים (טענה אשר הוספה אך בסיכומי הטענות) כי הנתבע 2 הינו דייר חוזי, כאשר אמו המנוחה חתמה על חוזה השכירות אף עבורו וכאפוטרופסית טבעית שלו.

דיון ומסקנות