פסק-דין בתיק ת.א. 47059/07

1.         ערעור, במעמד צד אחד, על החלטתו מיום 4.11.07 של כב' הרשם משה כהן הדוחה את בקשתה של המערערת להורות על הטלת עיקול זמני כנגד המשיבה.

            הואיל והמשיבה איננה צד לתביעה סבר הרשם הנכבד כי יש לצרפה ולפרט את העילה נגדה או לבקש עיקול אצל המשיבה בתור מחזיק.

2.         הערעור מעלה את השאלה האם רשאי תובע לעקל רכוש של מי שאינו צד לתביעה תוך התעלמות מהאישיות המשפטית השונה ואם כן באילו תנאים.

            הלכה פסוקה כי באופן עקרוני ניתן להורות על עיקול אצל מי שאיננו צד להליך השיפוטי ואין צורך לצרפו לשם כך לתביעה.

            הדבר אפשרי למשל כאשר הנתבע מבריח את רכושו ומעבירו לגוף שאיננו הנתבע כגון העברה בחברת אם לחברת בת או מחברה לבעל השליטה בה או להיפך, והכל בכוונת תרמית והברחת רכוש מהנושים.

            השאלה הינה האם הוכיח מבקש העיקול את המרכיבים לצורך עיקול כמבוקש ברמה של "ראיות מהימנות לכאורה".

3.         בפסה"ד שניתן ברע"א 8472/96 לא נשללה האפשרות להטיל עיקול כנגד מי שאיננו צד לתביעה (ויודגש לא מדובר בעיקול אצל מחזיק) וביהמ"ש קובע מבחנים שיש להציג ולבחון בעת הגשת בקשה כזאת, כגון הקשר האינטנסיבי שבין חברת אם לחברת בת במישורים השונים, זהותם של בעלי המניות והמנהלים ובעלי השליטה.

בבקשה לעיקול זכויות במקרקעין של נתבעים שהמקרקעין רשומים על שם גוף אחר דן ביהמ"ש בה.פ. 1823/92 פד"י נו  (3) עמ' 421.

המדובר היה ברמת מסך מעל זכויות קנייניות רשומות על שם תאגיד כאשר נטען כי הנתבעים הינם בעלי הזכויות האמיתיים.

ביהמ"ש מצביע על חזקות שבעובדה המצביעות על מירמה בהתנהלות וככל שמצטברים יותר אותות של מירמה כך עובר הנטל לצד השני להפריכם.

4.         "חזקה שבעובדה היא הסקה מותרת של מסקנה הנובעת מנסיון החיים, ללא צורך בהבאת ראיות להוכחתה... אפשר, אולי לומר, כי החזקות - שבעובדה הן ראיות נסיבתיות שכיחות. חזקות אלה יכולות להעביר מאדם לחברו את הנטל להבאת ראיות, אך לא את נטל השכנוע". (א' הרנון, דיני ראיות (כרך א') 194).

            יש לבחון האם העובדות המובאות, עפ"י נסיון החיים, מצביעות על אותות של מירמה, הברחת רכוש שבגינן יש לעקל רכוש של גוף שאיננו באופן פורמאלי בעל דין אך בפועל ולמעשה הינו חלק מהנתבע ומחזיק ברכוש שהועבר אליו שלא כדין ובמטרה להבריח רכוש מהנושים.

5.         בעניינינו הרימה המשיבה את הנטל ברמה של "ראיות מהימנות לכאורה" והציגה אותות מרמה לכאוריות.

            המשיב הפורמאלי הקים את החברה החדשה, המשיבה, לאחר שביהמ"ש הטיל עליו עיקולים והחברה עוסקת בדיוק במה שעסק, מיזוג אוויר ובהתקנת מזגנים ומענה של החברה החדשה הינו מענו של המשיב הפורמאלי.

            כל הפעילות של המשיב הפורמאלי בתחום מיזוג אוויר, כולל לקוחותיו וספקיו הועברו למשיבה והבעלים של החברה הינו בנו של המשיב הפורמאלי שהינו עורך דין במקצועו, ולא איש מזגנים, ולכן סביר להניח כי בעלותו בחברה משמשת כיסוי לפעילותו העסקית של המשיב הפורמאלי.

            כל אלה הם "אותות מרמה" וצירופם מוביל למסקנה כי המשיב הפורמאלי מבריח נכסיו למשיבה ומשתמש בה ככסות לפעילותו ולשליטתו וכל זאת כדי להתחמק מנושיו.

6.         אין ספק כי ההתנהלות האמורה עומדת גם בדרישת יסוד ההכבדה הנדרש ע"פ תקנה 374 (ב) לתקנות סדה"א.

            התנהלות בגין זו המתוארת מהווה, ולו לכאורה, התנהלות שמטרתה לסכל או להכביד על גביית החוב, לכשיינתן פסק דין.

            ההכבדה שלא מוגדרת בתקנות נלמדת ע"פ הנסיבות של כל מקרה ומקרה בפני עצמו.

            כך למשל החליט ביהמ"ש כי היותו של מנהל ובעל מניות בחברה המצוי בפש"ר מהווה הכבדה משום החשש שיטול את כספי החברה לכיסו הפרטי או יעבירנו לעסק חדש שיפתח (בש"א (חיפה) 15931/00 תק - מח 2000 (4), 2882).