פסק-דין בתיק ת.א. 35068/01

זוהי תביעה לפינוי ולסילוק יד מדירת מגורים המושכרת בשכירות מוגנת ועתירה למתן צו עשה להשבת המצב לקדמותו, כפי שהיה טרם ביצוע שינויים בדירה.

מבוא ורקע עובדתי

1.         התובעת הינה הבעלים הרשום של המקרקעין, המשתרעים על פני שטח של 216 מ"ר, המצויים ברח' סעדיה חתוכה 29, יהוד והידועים כחלקות 9 ו-16 בגוש 6729 (להלן: " המקרקעין").

2.         בתאריך 16/7/92 נערך ונחתם חוזה שכירות בין הנתבעת 1 (להלן: " הנתבעת") ובעלה המנוח לבין התובעת, לפיו הושכרה לראשונה, בשכירות מוגנת, דירה בת 5 חדרים הבנוייה על המקרקעין (להלן: " חוזה השכירות" ו - " הדירה" או " המושכר" - בהתאמה).

            בשל מצבה של הנתבעת, מינה בית המשפט לענייני משפחה ביום 8/1/02 (כבוד השופטת מילר בתיק תמ"ש 44790/01) את בנה של הנתבעת מר יצחק קפויה (להלן: " קפויה") לאפוטרופוס קבוע על רכושה.

3.         הנתבע 2 (להלן: " הנתבע") הינו נכדה של הנתבעת, המתגורר בחלק מן המושכר.

4.         בתחילת שנת 2001 החלו הנתבעים - או מי מהם - בביצוע בנייה מסיבית בחצר הסמוכה למושכר תוך עריכת שינויים במושכר עצמו, זאת בניגוד להוראות חוזה השכירות, ובלא לקבל הסכמת התובעת לבנייה זו.

בשל כך, עתרה התובעת, בתביעה דנן, להורות על פינויים של הנתבעים מהמושכר, כמו גם להורות לנתבעים להחזיר את המצב לקדמותו, כפי שהיה עובר לביצוע הבנייה.

הליכים והחלטות קודמות

5.         בשנת 1996 הגישה התובעת, בת.א. 57226/96, עתירה לפינוי הנתבעים מן המקרקעין (להלן: " התביעה הקודמת") בגין הפרת חוזה השכירות עקב מתן היתר לנתבע להתגורר במושכר בלא קבלת רשותה של התובעת, כמו גם בגין ביצוע שינויים במושכר הנובעים מפיצולו לשתי יחידות דיור נפרדות ובניית תוספות בנייה במקרקעין, מחסן וסככה (להלן: " התוספות").

            בפסק הדין מיום 1/11/98 קבע בית המשפט (כבוד השופט ש. ברוך) כי חוזה השכירות לא הופר על ידי הנתבעת, שכן פיצול הדירה לשתי יחידות נפרדות נעשה עוד טרם חתימת חוזה השכירות ומכל מקום לא הוכח כי הנתבע פיצלן.

            בית המשפט התיר מגורי הנתבע במושכר, נוכח ההרשאה אשר ניתנה לו על ידי הנתבעת.

            בית המשפט דחה אף עתירת התובעת לפינוי הנתבעים מהמחסן והסככה, הואיל ומצא כי אלו נבנו מקדמא דנא, כך שהנתבעים מחזיקים בהם ברשות התובעת (אף שזו רשות מכללא) ורשות זו לא בוטלה מעולם.

6.         בערעור אשר הוגש על ידי התובעת לבית המשפט המחוזי, על פסק הדין, דחה בית המשפט (פסק הדין מיום 24/4/01 בע"א 4539/98) את הערעור על קביעת בית המשפט קמא בכל הנוגע לפינוי הנתבעים מהמושכר, אך הורה על סילוק ידם מהמחסן והסככה.

7.         בד בבד עם הגשת התביעה דנן, עתרה התובעת (בש"א 107842/01) למתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים להמשיך ולבצע עבודות בנייה במקרקעין ו/או שינויים במושכר.

            בהחלטה מיום 18/3/01 ניתן על ידי בית המשפט (כבוד השופטת ד. קרת) צו מניעה ארעי האוסר ביצוע עבודות כאמור, וביום 4/4/01 הורה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, כי צו המניעה הזמני יעמוד בתוקפו עד להכרעה בתובענה לגופה.

8.         ביום 9/6/02 ניתן פסק דין חלקי כנגד הנתבע, בהעדר הגנה, בו הורה בית המשפט (כבוד השופט ד. מור) על פינוי וסילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין.

            בהסכמת הצדדים, וכנגד תשלום הוצאות, בוטל פסק הדין החלקי ביום 26/5/03.

            עוד קודם לביטולו של פסק הדין החלקי ניתן ביום 23/12/02 פסק דין בהסכמת התובעת והנתבעת, המצווה על הריסת המבנה שהוסף לדירה, השבת המצב לקדמותו ומחיקת העתירה לפינוייה של הנתבעת מהמושכר - בכפוף לביצועו של צו ההריסה.

9.         בין לבין הועבר התיק לדיון בפני.

            פסק דין נוסף כנגד הנתבע, הפעם בהעדר התייצבות, ניתן על ידי ביום 16/5/04. אף פסק דין זה בוטל לבקשת הנתבע, תוך חיובו בהוצאות.