פסק-דין בתיק ת.א. 33737/04 - פסקדין

היש לראות - בנסיבות מקרה דנן - בעזיבת דיירת מוגנת את דירת המגורים והותרת בנה הבגיר בה, כ"זניחה" - כמשמעות מונח זה בסעיף 22(ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (להלן: " חוק הגנת הדייר" או " החוק"), או שמא עסקינן בנטישה והסבתן של זכויות הדיירות המוגנת לבנה שלא כדין.

זוהי השאלה העיקרית שבמחלוקת הצריכה הכרעה בתיק זה.

הנסיבות

1.         התובעות הינן בעלות זכויות הבעלות בבניין המצוי ברח' שפירא 22, רמת גן, הכולל, בין היתר, דירה בת 3 חדרים וחדרי שירותים, הממוקמת בקומה העליונה של הבניין (להלן: " הדירה" ו/או " המושכר").

את זכויות הבעלות ירשו התובעות מהוריהן המנוחים, ה"ה לאה וירחמיאל בינישוביץ ז"ל. המנוח ירחמיאל בינישוביץ (להלן: " המנוח") הלך לבית עולמו בשנת 1987.

2.         בתאריך 23/2/71 שכרו הנתבעים 1+2 את הדירה מהמנוח, בשכירות מוגנת, (להלן: " חוזה השכירות") וממועד זה החלו להתגורר בה כדיירים מוגנים.

3.         הנתבע 3 - יליד שנת 1958 - הינו בנה של הנתבעת 2 (להלן: " הנתבעת" או " האם") ובעת שכירת הדירה היה כבן 13 שנים.

4.         למן המועד בו נשכרה הדירה, התגורר בה הנתבע 3 (להלן: " הנתבע") יחד עם אמו, סבתו (אם אמו) והנתבע 1 - אשר היה חברה לחיים של הנתבעת.

            הנתבע 1 הלך לבית עולמו, ככל הנראה, בשנת 1979.

5.         בשנת 1983 - כך לטענת הנתבע - נטשה הנתבעת את הדירה ועקרה את מגוריה לעיר נתניה, ומני אז הינה מתגוררת דרך קבע יחד עם בן זוגה בדירה ברח' חבצלת החוף 21, נתניה.

            מעת עזיבת הנתבעת את הדירה, נותר הנתבע להתגורר בה יחד עם סבתו מספר שנים, ולאחר שזו האחרונה הועברה לבית אבות מחמת גילה (בת 103), המשיך הנתבע להתגורר בדירה בגפו, עד עצם היום הזה.

העתירה וטענות הצדדים

6.         בתביעה שבכאן, אשר הוגשה ביום 21/4/04, עתרו התובעות להורות על פינויים וסילוק ידם של הנתבעים מהדירה ולחייבם להחזיר את החזקה בה לידיהן, כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ.

            לטענת התובעות, הנתבעת איבדה את זכויותיה בדירה עת נטשה אותה ובהעבירה את זכויותיה בה לבנה - הנתבע - בעודה בחיים.

            לבד מעילת הפינוי בגין נטישת המושכר, קמה להם לתובעות - כך על פי הטענה - עילת פינוי כנגד הנתבעת עקב הפרת הוראת חוזה השכירות (סעיף 5 שבו), האוסרת העברת זכויות הדיירות המוגנת לאחרים [סעיף 131(2) לחוק].

            באשר לנתבע נטען, כי אין לו כל זכויות בדירה, לא מכוח חוק הגנת הדייר ולא מכוח כל חוק אחר והינו בגדר מסיג גבול בה. גלל כן, עליו לסלק ידו הימנה.

            עוד טענו התובעות כי קמה להם עילת פינוי נוספת כנגד הנתבעים 1 + 2, עקב אי תשלום דמי השכירות דרך קבע והשתלטות, שלא כדין ובלא הסכמת מי מהתובעות, על גג הבניין השייך לכלל דיירי הבית.

7.         מנגד טען הנתבע כי הוא רכש זכויות של דיירות מוגנת בדירה מכוח הוראת סעיף 22(ב) לחוק הגנת הדייר, על פיה עוברת זכות הדייר המוגן לילדיו אותם זנח ושהתגוררו עמו, עובר לזניחה, למצער 6 חודשים.  

            לטענת הנתבע, בשנת 1983 עת סיים את שירותו הצבאי, עזבה אמו את הדירה ועברה להתגורר בדירה בנתניה יחד עם בן זוגה לחיים, ומני אז לא שבה להתגורר עוד בדירה.

            לשיטת הנתבע, למן היום בו עזבה הנתבעת את הדירה, היא זנחה אותו לחלוטין וניתקה כל קשר עמו, כאשר הניתוק היה כולל ומוחלט.

            בנסיבות אלו, ולנוכח העובדה כי הוא התגורר בדירה ברציפות למן המועד בו היא נשכרה,  הוא רכש מעמד של דייר מוגן בה מכוח ההוראה האמורה.