פסק-דין בתיק ת.א. 32557/04

התביעה

1.         בתאריך 16.3.98 מכרה התובעת לנתבע את חלקו העליון של הבניין ברח' הכרמל 11 ת"א אשר היה בבעלותה תמורת סכום השווה ל- 235,000 דולר.

            חלק מהתמורה בסכום השווה ל- 150,000 דולר היה על הנתבע לשלם ב- 48 תשלומים חודשים שווים בסך של 3,125 דולר בתוספת מע"מ.

            הוסכם בין הצדדים כי התשלומים החודשים יופקדו בבנק דיסקונט ע"ח המשכנתא הרובצת על הנכס וזאת עד להסרת המשכנתא מחלקו של הנתבע - הקונה.

2.         בשלב מסוים חדל הנתבע מלהפקיד את התשלומים בבנק ועל כן הגישה כנגדו התובעת תביעה בהליך של ה.פ. 982/00 אשר נדונה בפני כב' השופט  קלינג.

            אין צורך להכנס למחלוקת שבין הצדדים לגבי נסיבות אי התשלום שכן ביהמ"ש הכריע והחלטתו מהווה מעשה בית דין.

            בהחלטתו מיום 25.10.01, קבע ביהמ"ש :  "לאור האמור הנני קובע כי המבקשת לא הפרה את התחייבותה להסרת המשכנתא וכי המשיב לא היה רשאי להפסיק את תשלום הסכומים בתשלומם התחייב בתמורה לנכס" (עמ' 3 שורות 21, 22 להחלטה).

            עוד נקבע בהחלטה כי הנתבע לא חולק על כך שלא עמד בהתחייבותו לתשלום התמורה וביהמ"ש קבע כי הנתבע לא העלה כל גרסה שתצדיק אי פרעון של אותם תשעה תשלומים, לאחר שהעקול הוסר.

            לבסוף קבע ביהמ"ש כי עומדת לתובעת הזכות לבטל את ההסכם הגם שהחליט שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לבטל את ההסכם.

3.         בדיון שלאחר מתן ההחלטה הנ"ל הגיעו הצדדים להסכמה בדבר הסכום אותו ישלם הנתבע לתובעת בגין התשלומים שלא שילם ובתוספת ריבית מוסכמת.

            כב' השופט קלינג אף מצא לנכון לחייב את הנתבע בהוצאות התובעת ונימק זאת כדלקמן: "הקביעה האמורה באה מאחר שבהחלטתי מיום 25.10.01 קבעתי שהצדק הוא עם התובעת בבקשתה לבטול ההסכם" (החלטה מיום 10.2.02).

            במהלך הדיון העלה ב"כ התובעת דרישה לקבלת הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה ואולם ב"כ הנתבע התנגד ועל כן החליט ביהמ"ש שלא להכריע במחלוקת לעניין זה, בשל העדר הסכמה ומאחר ועניין זה לא הובא בפניו בתובענה שבהמרצת הפתיחה.

            לאחר שקבע ביהמ"ש כי הנתבע הפר את החוזה, תובעת עתה התובעת את סכום הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 16.1 לחוזה בסכום השווה ל- 40,000 דולר, 180,000 ש"ח שכן הפרת סעיף התמורה נקבעה כהפרה יסודית המקנה הזכות לסכום הפיצוי המוסכם.

ההגנה

4.         הנתבע הגיש בקשה בכתב שכללה עתירה לדחייה או למחיקה של התביעה על הסף בהעדר עילה ולחילופין למתן רשות להתגונן.

            הבקשה נתמכה בתצהירו של מר ישראל סואיסה, אביו של הנתבע הטוען כי העובדות ידועות לו מידיעה אישית ומאחר והנתבע חי ומתגורר בארה"ב שנים רבות.

            העילה לדחות התביעה על הסף, לשיטתו של הנתבע, היא העדר אישור לפיצול סעדים, לאחר התביעה שהגישה התובעת בביהמ"ש המחוזי, כאמור לעיל, הנתבע סבור כי מאחר והתובעת לא הגישה כל בקשה לפיצול סעדים הרי שהיא מנועה מלהגיש תביעתה בתיק זה.

5.         בנוסף טען הנתבע כי בהמרצת הפתיחה לא קבע ביהמ"ש כי הוא הפר את החוזה ובוודאי שלא קבע כי הייתה הפרה יסודית ומכאן החלטתו שלא להכריז על בטלותו של החוזה. כל שפסק ביהמ"ש היה כי הנתבע לא היה רשאי להפסיק את התשלומים.

            לעניין תביעת הפיצויים המוסכמים טוען הנתבע כי הסעיף בטל בשל כלליותו וקביעתו פיצוי אחיד בגין כל הפרה יסודית של החוזה ולחילופין מתבקש ביהמ"ש להפעיל סמכותו עפ"י סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות) ולהפחית את סכום הפיצוי המוסכם שכן הסכום נקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מההפרה שארעה בפועל.

6.         עפ"י הסדר דיוני בין הצדדים הוגש מטעמו של הנתבע תצהיר משלים שגם הוא ניתן ע"י אביו.

            בתצהיר המשלים נטען כי בדיון בביהמ"ש המחוזי, ביום 10.2.02 הסכימו הצדדים על תשלום של 35,000 דולר קרן וריבית בגין האחור בתשלומים ובנוסף התחייב הנתבע לפרוע 2 תשלומים אחרונים לבנק, ועתה משחלפו כארבע שנים מאז אותה תביעה, הגישה התובעת תביעתה זו.