פסק-דין בתיק ת.א. 3159/99 - פסקדין

א.        רקע הדברים

1.         התובעת, רונית ברזון (להלן: "התובעת") נולדה ביום 14.2.52. היא נשואה ואם לשני ילדים בוגרים. היא נפגעה בתאונת שרשרת שהתרחשה ביום 3.8.99 כאשר נהגה לבדה ברכבה בכביש ירושלים-תל-אביב. רכב שנסע מאחוריה נכנס ברכבה במהירות גדולה. התובעת היתה חגורה בחגורת בטיחות, גופה היטלטל בחוזקה קדימה ואחורה. רכבה הוטח קדימה והתנגש ברכב שעמד לפניו. התובעת נותרה לכודה כאשר רכבה נמחץ בין שני כלי רכב, מלפנים ומאחור, מבלי יכולת להחלץ ממנו. עד אשר חולצה התובעת מן הרכב, היא נותרה ישובה בתוכו כשהיא מריחה ריח חזק של דלק, ונתונה בפחד כשהיא משוכנעת כי הרכב עומד להתלקח בכל רגע, כשהיא בתוכו (סעיף 3 לתצהיר התובעת ועמ' 32 לפרוטוקול). נסיבות אלו גרמו לתובעת טראומה נפשית קשה, והיא סובלת כיום מנכות נפשית שהיא עיקר הבסיס לפיצוי שהיא דורשת כיום מן הנתבעות, אשר ביטחו את הרכב. 

2.         עצם התאונה ושאלת החבות אינן שנויות במחלוקת. המחלוקת מתמקדת בשאלת גובה הנזק שנגרם לתובעת - שעיקרו נזק נפשי - דהיינו: שיעור נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת, ושיעור נכותה התפקודית.

3.         למרות התאונה הקשה והנזק הרב לרכבה של התובעת  (נזק בסך 59,000 ש"ח כאמור בסעיף 3 לתצהירו של בעלה של התובעת) - לא נגרמה לתובעת חבלה גופנית קשה, אם כי היא היתה נסערת מאד לאחר התאונה, חשה סחרחורת וגופה רעד (סעיף 4 לתצהירה). היא התקשרה לבעלה, המתינה לרכב הגרר, ולא הובהלה מייד לבית חולים (עדותה בעמ' 32). בעלה של התובעת הגיע למקום התאונה, ולא ראה על גופה סימנים חמורים של פגיעה, פרט לנפיחות ברגל וסימני אודם מהידוק חגורת הבטיחות, אם כי התובעת התלוננה על כאבים בעורף (סעיף 4 לתצהירו). בעלה של התובעת מציין בתצהירו כי התובעת  היתה נרגשת ומבולבלת לאחר התאונה. כאשר המשיכה להתלונן על כאבים וסחרחורת לקח אותה בעלה בערב לחדר מיון בבית חולים הדסה, שם אושפזה להשגחה עד למחרת בבוקר. באותה עת לא שיער איש עד כמה חמורה היא הפגיעה בתובעת. כפי שאומר בעלה בתצהירו, הוא לא העלה אז בדעתו עד כמה קשה תשפיע התאונה על נפשה וגופה של התובעת, ובעקבות כך על חיי המשפחה כולה (סעיף 4 לתצהירו).

4.         אכן, התובעת לא סבלה חבלה גופנית שהותירה בה נכות ממשית. פרופ' יוחנן גולדהמר, הנוירולוג שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, קבע כי התובעת לא נפגעה בתאונה פגיעות גופניות משמעותיות, לא איבדה את הכרתה ואין עדות לפגיעה ישירה בראש. היא נבדקה בחדר מיון ושוחררה לביתה. פרופ' גולדהמר כתב בחוות דעתו הראשונה מיום 30.9.00 כי " מבחינה נוירולוגית מדובר בתאונה קלה מאד, לכל היותר חבלת צליפת שוט", שאכן נגרמה לתובעת בתאונה (בענין הנכות האורטופדית ראה פרק ב' להלן). הרטט התמידי ביד ימין של התובעת, שהופיע מיד לאחר התאונה, ואשר דומה לרטט המופיע במחלת פרקינסון, נובע לדעת פרופ' גולדהמר ממצב פסיכוגני, ואין מדובר בנכות נוירולוגית אורגנית. לפיכך המליץ פרופ' גולדהמר על מינוי מומחה פסיכיאטרי על מנת להעריך את נכותה הנפשית של התובעת.  הוא קבע לתובעת נכות זמנית של 40% בשל הרטט ביד, לתקופה של שנתיים (עד ליום 31.7.02).

בחוות דעתו השניה של פרופ' גולדהמר מיום 21.9.02, שניתנה לאחר חוות דעתה של דר' אביגיל גולומב, המומחית הפסיכיאטרית מטעם בית המשפט (להלן: " ד"ר גולומב"), כתב פרופ' גולדהמר כי לאור קביעתה של דר' גולומב כי לתובעת נכות פסיכיאטרית בשיעור 70% (ראה להלן), הרי שאין לקבוע לה נכות נוירולוגית: הרטט ביד הוא אחד הביטויים של נכותה הנפשית.  במכתב ההבהרה של פרופ' גולדהמר מיום 18.10.02 הוא קבע כי התובעת איננה סובלת מחבלה בעין כתוצאה מהתאונה. לפיכך אין מקום להתייחס לפריט נזק זה, חרף טענות התובעת בתצהירה בדבר נזק לעינה. 

ב.         הנכות האורטופדית בגין חבלה בצוואר

5.         המומחה האורטופדי מטעם בית המשפט, ד"ר אהרון צ'צ'יק, קבע בחוות דעתו מיום 24.2.01 כי התובעת נחבלה בצווארה בתאונה. לגבי בליטות דיסק בצוואר, הוא קבע כי מדובר בשינויים ניווניים התפתחותיים שאינם מהווים ממצא חבלתי. ד"ר צ'צ'יק קבע כי מצבה הנוכחי של התובעת גורם לנכות אורטופדית של 5%. ביום 30.9.03, לאור שאלת בית המשפט, נשלחה שאלת הבהרה לד"ר צ'צ'יק האם 5% שקבע נובעים מהתאונה, ותשובתו היתה חיובית, כפי שמציין ב"כ התובעת בסיכומיו. דר' צ'צ'יק כותב בחוות דעתו כי אחוזי הנכות שקבע הם לפי סעיף 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956, שעניינה הגבלת התנועות בעמוד השדרה הצווארי בצורה קלה. אם נביא בחשבון כי התובעת סבלה מחבלה של צליפת שוט בעת התאונה, כפי שקבע פרופ' גולדהמר, וכי ד"ר צ'צ'יק קבע בחוות דעתו בפרק הסיכום והמסקנות כי התובעת "נחבלה בצוואר", וכי היא מתלוננת על כאבי צוואר, הרי ברור שד"ר צ'צ'יק קבע לתובעת 5% אחוזי נכות אורטופדית בגין חבלה בצוואר הנובעת מהתאונה. יש לציין כי ב"כ הנתבעות לא ביקש לחקור את ד"ר צ'צ'יק על חוות דעתו, למרות שד"ר צ'צ'יק התייצב לעדות לבקשת ב"כ הנתבעות (עמ' 21 לפרוטוקול).

ג.          נכותה הפסיכיאטרית של התובעת ומידת יכולתה לתפקד ולהשתכר

1.         עדויותיהם של התובעת ובעלה על מצב התובעת ויכולת תיפקודה לאחר התאונה

6.         אין מחלוקת שנכותה העיקרית של התובעת היא בתחום הפסיכיאטרי, ונכות זו היא אשר משפיעה בצורה כה קשה על יכולתה לתפקד ולעבוד. הממצאים של מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר אביגיל גולומב, מבוססים, בין היתר, על תיאורים שמסרו לה התובעת ובעלה, כפי שגם פורטו בתצהיריהם. מתצהירי השניים ניתן ללמוד על מצבה הנפשי והפיזי של התובעת לאחר התאונה, ועל אופן תפקודה בעקבות התאונה בבית ומחוצה לו. התובעת מתארת בתצהירה (סעיף 5) את מצבה בעקבות התאונה כדלקמן:

"מאז התאונה חרדה ופחד הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת חיי. המראות, הקולות והריחות של התאונה חוזרים אלי ואני מרגישה שאני שקועה בדיכאון עמוק שאני לא מצליחה להיחלץ ממנו. קשה לי לתאר את התחושות במילים, כאילו שהראש נחסם בבלוק שחור וכבד. הכל נראה לפתע כבד, מפחיד ומאיים. אינני יכולה להמשיך וליצור ואבדתי עניין בפעילויות ובאנשים שמסביבי. אין לי עוד כוחות ואני מרגישה שאני הולכת וצוללת מטה.

התאונה גרמה לשינוי קיצוני באורח חיי. הפכתי להיות מסוגרת. חיי החברה העשירים והמגוונים שניהלתי עד לתאונה פסקו ועיקר הקשר שנותר לי הוא עם משפחתי הקרובה, בעלי וילדי. גם הקשר האינטימי עם בעלי למעשה פסק, כיוון שאני לא יכולה לשאת עוד מגע קרוב. הפכתי להיות מאד רגישה לרעשים, לריחות ולחום. אינני יכולה לסבול מים חמים במקלחת ואינני מסוגלת לאכול או אפילו להתבונן בבשר".

7.         התובעת מתארת את הטיפולים השונים שעברה בתחום הנוירולוגי ובתחום הנפשי, ואת הניסיונות לשפר את הרעד בגופה, המתמקד בעיקר ביד ימין, כולל תרופות שונות שנטלה. אך כל אלו הביאו לשיפור מועט במצבה, וליכולת חלקית בלבד לשלוט בהתקפי החרדה בהן היא נתקפת. הטיפול הפסיכולוגי פסק לאחר שמיצה עצמו, והיא נמצאת רק במעקב פסיכיאטרי (סעיף 6). התובעת אף מתארת בתצהירה (סעיף 7) את תופעות הלוואי הקשות שנגרמו לה בשל נטילת תרופות פסיכיאטריות (נשירת שיער, התנפחויות, נפיחות בעיניים, בחילות והקאות), כאשר מדי פעם נעשים ניסיונות לשנותן. תרופות אלו גורמות לתובעת להיות רדומה, אך בלעדיהן היא איננה יכולה להתקיים. היא נוטלת מדי יום שלושה סוגי תרופות.

8.         התובעת מסבירה בתצהירה את המשמעות של רעד קשה ביד ימין, שהיא היד הדומיננטית שלה, וכאשר רעד זה גורם לרעד בכל הגוף, שהיא מתקשה לשלוט בו. לכן היא מתקשה לבצע פעולות יום יומיות פשוטות, כמו הכנת מזון, כיפתור כפתורים וכו', וכל פעולה אחרת המצריכה שימוש עדין ביד. בשל הרעד ביד היא איננה יכולה לכתוב או לצייר - תחביב שהיה לה בעבר - והיא גם איננה יכולה לשרטט שירטוטים גרפיים שהיו חלק מעבודתה לפני התאונה. מצבה של התובעת והרעד שלה, גורמים לה לבושה בהיותה בחברה, ולכן היא מסתגרת בביתה (סעיף 8 לתצהיר).

9.         תופעה נוספת ממנה סובלת התובעת, אשר כאמור לעיל נפגעה בתאונה מחבלה המכונה "צליפת שוט", היא הגבלת תנועות בצוואר וכאבים חזקים המקרינים לכתפיים ולגב. טיפולים אורטופדיים שונים, כולל פיזיוטרפיה ורפואה אלטרנטיבית, לא שיפרו את המצב (סעיף 9 לתצהיר והנספחים שצורפו לו ונספח ט'1-14). כמו כן סובלת התובעת מכאבי ראש, בחילות וסחרחורות, וכן מקושי להתרכז ומהפרעות בזיכרון.

התובעת נתקפת בממוצע פעמיים-שלוש בשבוע בהתקפי חרדה שנמשכים יממה שלמה, ואשר מלווים בלחץ חזק מאד בחזה, קוצר נשימה, זיעה קרה, התפרצויות בכי, בחילות והקאות, ואף מגיעים מדי פעם לידי נפילה ועילפון (סעיף 11 לתצהיר ועמ' 52-55 לעדות התובעת). במצבים שכאלו זקוקה התובעת לתמיכה ועזרה, והיא למעשה חסרת אונים. התקפים אלו מופיעים ללא התראה מוקדמת, וכיוון שהתובעת חוששת ליפול או להתעלף בכל רגע נתון היא מבקשת מבעלה להיות לצדה אפילו באמבטיה (סעיף 11 לתצהיר). מניסיונה היא למדה כי טיפול בחדר המיון איננו יכול לסייע לה, ולכן היא מעדיפה לנסות ולהתגבר על ההתקף בכוחות עצמה, תוך הסתייעות בבעלה, למעט מקרים חריגים וקשים במיוחד בהם פנתה לחדר מיון (מוצגים י"א1-3). 

10.        חרף התופעות הקשות דלעיל, ולמרות מצבה של התובעת, היא עשתה ניסיונות לחזור לעבודה לאחר התאונה, וזאת בהמלצת הפסיכיאטרית והפסיכולוגית שטיפלו בה. היא היתה מגיעה לעבודה שלוש-ארבע פעמים בשבוע למשך כמה שעות, אך למעשה היא כמעט ולא תפקדה שם, ולא הביאה תועלת של ממש. החברה שהקימה בשנת 1996, "רון ברזון תעשיות בע"מ" (להלן: "חברת ברזון"), דעכה עד שנסגרה סופית בשנת 2002. בעניין זה מדגישה התובעת כי עיקר תפקידה בחברה היה לייצר ולפתח מוצרים חדשים - עבודה שדורשת יצירתיות וביצוע עבודת מחקר מעמיקה. אולם לאחר התאונה היא לא היתה מסוגלת ליזום פעולות שכאלו (סעיפים 20-22 לתצהיר התובעת).

11.        אשר לתפקודה בבית, מציינת התובעת כי בעבר היה לה חלק פעיל בניהול וארגון משק הבית. לאחר התאונה היא נאלצת להסתמך על עזרת בעלה, והיא כמעט ואיננה יוצאת מהבית בלעדיו בשל החשש מהתקפי החרדה הקשים והתכופים התוקפים אותה (עמ' 52). היא מתלווה אל בעלה לעריכת קניות, כאשר הוא מבקש ממנה להתלוות אליו, אך הוא זה שעושה את הקניות (עדותה בעמ' 51), ואוכלת ארוחת בוקר שבעלה מכין לה (עמ' 53 לפרוטוקול). מצב זה הביא לידי כך שבעלה של התובעת החליט לעזוב את עבודתו בשירות הביטחון הכללי - עבודה שהיתה חשובה לו מאד - כדי שיוכל לתמוך באשתו (סעיף 24).