פסק-דין בתיק ת.א 26211/04

מבוא ורקע.

1.         בתאריך 29.10.03 נחתם הסכם מכר בין התובע לנתבע (להלן - "ההסכם"), לפיו רכש זה הראשון מהנתבע דירת מגורים בת חדר, המצויה בקומה ב' בבניין הבנוי ברח' רמברנט   24, תל אביב והידועה כחלקה 278/6 בגוש 6217 (להלן - "הדירה").

2.         בתביעה שבכאן, עתר התובע לחייב הנתבע בתשלום פיצויים ודמי נזק בגין הפרתו של ההסכם ובגין מצגי השווא שהציג בפניו הנתבע - כך לטענתו - עובר לחתימתו.

            לטענת התובע, הן במהלך המו"מ לקראת חתימת ההסכם והן בהסכם גופו הצהיר הנתבע כי הדירה כוללת חנייה צמודה בחצר הבניין.

            על בסיס הצהרות אלו התקשר התובע בהסכם ושילם את התמורה המוסכמת עבור הדירה - הכוללת, לטענתו, חנייה צמודה.

אלמלא הוצג בפניו - כך לתובע - כי הדירה כוללת חנייה, לא היה מתקשר בהסכם ובוודאי שלא היה משלם את התמורה שנדרשה ע"י הנתבע (120,000$).

            עוד טען הנתבע בתביעתו, כי הדירה איננה מוגדרת ככזו על פי החוק, הואיל ובמטבחון לא קיים חלון הפונה אל החוץ אלא לחדר המדרגות, כך ששווייה של זו נמוך מדירה תקנית, הבנויה על פי הדין.

            הנתבע אף טען לליקויים שנתגלו בדירה, לאחר קבלת החזקה בה.

בשל אלה המחדלים, עתר התובע לחייב הנתבע בתשלום נזקיו, אשר הוערכו על ידו לסך של 157,500 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה.

3.         מנגד טען הנתבע כי יש לדחות התביעה, על כל הסעדים שבה.

            לטענתו, הוא מעולם לא הציג בפני התובע מצג כי הדירה כוללת חנייה צמודה. ההיפך הוא הנכון.

            הנתבע הבהיר לתובע, בכל שלבי המו"מ שקדמו לחתימת ההסכם, כי בחצר הבניין קיימות חניות המשמשות את כלל דיירי הבניין ובכלל אלה אף את הנתבע.

עוד טען הנתבע, כי התובע - באמצעות עוה"ד אשר ייצג אותו - ידע ו/או צריך היה לידע (על פי נסח הרישום) שהדירה אינה כוללת חנייה פרטית הצמודה לדירה, כך שאין לו להלין אלא על עצמו.

            משנתברר - כך לנתבע - כי אכן קיימת חנייה בבניין העומדת לשימושו של התובע (אם כי יחד עם כלל דיירי הבניין), יש בכך כדי למלא אחר התחייבותו על פי הסכם המכר.

            באשר לטענה בדבר היות הדירה בלתי תקנית על פי הוראות הדין, טען הנתבע, כי עסקינן בטענה בדבר חוסר כדאיות כלכלית אשר איננה בגדר טעות .

            כך או כך, משסרב התובע - על אף שהוצע לו כזאת - לבטל ההסכם, אין כל משמעות אופרטיבית לטענה האמורה.

            לבסוף טען הנתבע, כי התובע לא שילם את מלוא התמורה על פי ההסכם ונותר חייב סך של 364 $. בכך הפר התובע את ההסכם הפרה יסודית, באופן המזכה הנתבע בפיצוי המוסכם על פיו.

ההסדר הדיוני.

4.         בהמלצת ביהמ"ש הגיעו הצדדים ביום 23.02.06 להסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית בו ביום, לפיה הוסמך ביהמ"ש להכריע בתובענה, על פי שיקול דעתו,  מכוח הוראות סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, במתחם שבין 0 לבין 7,000 $.