פסק-דין בתיק ת.א 25487/04

רקע עובדתי.

1.         התובעת הינה הבעלים הרשום של בניין הבנוי על חלקה 65 בגוש 6905 והמצוי ברח' בן יהודה 125, תל אביב (להלן - "הבניין").

2.         בתאריך 01.11.03 נחתם חוזה שכירות (להלן - "חוזה השכירות") בין בעלי הבניין שקדמו לתובעת לבין הנתבעת 1 ובעלה המנוח - לפיו שכרו אלה האחרונים, בשכירות מוגנת, דירה בת 2 חדרים המצויה בקומה השלישית של הבניין (להלן - "הדירה" או "המושכר").

3.         הנתבעת 1 (להלן - "הנתבעת") הינה אשה מבוגרת (כבת 74) ניצולת שואה, לה שני נכדים אשר נולדו לה מבתה יחידתה, הלוא המה רועי קנפל (להלן - "רועי") והנתבעת 2 הגב' קארין יוגב.

4.         למן שנת 1997 התגורר רועי יחד עם הנתבעת, סעד אותה בחוליה ודאג לצרכיה היום יומיים.

            לרגל לימודיו האקדמיים, עבר רועי להתגורר בצפון הארץ, בסמוך למוסד האקדמי בו הוא לומד.

            נוכח היעדרותו של רועי מהמושכר, כאמור, החלה הנתבעת 2 להתגורר בדירה, למן שנת 2003, בצוותא חדא עם הנתבעת.

5.         בתביעה שבכאן, עתרה התובעת להורות על פינויה של הנתבעת מן הדירה ולסילוק ידה של הנתבעת 2 הימנה.

            העתירה לפינוי הנתבעת, נסמכת על עילת פינוי אחת ויחידה: אי קיום תנאי שכירות, אשר אי קיומם מקנה לפי תנאי השכירות הזכות לתבוע פינוי, זאת מכוח הוראת סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר [ נוסח משולב], התשל"ב - 1972 (להלן - "החוק").

            התביעה לסילוק ידה של הנתבעת 2 מהדירה, מבוססת על היות זו האחרונה מסיגת גבול בה, המתגוררת בדירה בלא זכות חוקית.

גדר המחלוקת.

6.         אין חולק על כך כי הנתבעת הינה דיירת מוגנת בדירה וככזו פרושה עליה הגנת החוק במובן זה, שלא ניתן לפנותה ממנה אלא אם כן נתגבשה עילת פינוי, מאלה המנויות בסעיף 131 לחוק (כמו גם בגין עילת הנטישה שהינה יציר הפסיקה).

            אין גם חולק כי הנתבעת 2 מתגוררת בדירה ברשות הנתבעת ובהסכמתה, בהיותה נכדתה - חרף התנגדות התובעת למגורים אלה.

            השאלה שבמחלוקת בין הצדדים, הצריכה הכרעה בתיק זה, היא: האם רשאית הייתה הנתבעת לאפשר לנכדתה הבוגרת להתגורר עמה בדירה דרך קבע, או שמא הרשאה זו מהווה הפרה של הוראות חוזה השכירות, המקימה לתובעת עילת פינוי כנגד הנתבעת.

            ברי, כי שאלת מעמדה של הנתבעת 2 - כברת רשות או כמסיגת גבול בדירה - תיקבע בהתאם לתשובה שתינתן לשאלה שבמחלוקת.

דיון ומסקנות.

7.         טרם אדון בשאלה שבמחלוקת בין הצדדים, ראיתי להקדים את המאוחר ולומר כבר מבראשית, כי לא מצאתי לתביעה זו יד ורגל, וטוב היה אלמלא הוגשה משהוגשה, זאת נוכח הבסיס הרעוע עליו מושתתת התביעה.

            הגם שברי לכל, כי חוזה השכירות בנידון דידן, אינו אוסר על הנתבעת להתיר מגורים של אדם אחר בדירה, מצאה התובעת לנכון להגיש תביעת סרק זו כנגד הנתבעת - בבחינת אם "לא יועיל לא יזיק".

            ברי, אפוא, כי בבוא בית המשפט, בסופו של יום, לפסוק הוצאות בתיק זה עליו ליקח בחשבון, בין יתר השיקולים, את טיבה של התביעה.