פסק-דין בתיק ת.א. 21002/03

מורה יצא לגמלאות והחל לעסוק בתיווך במקרקעין ובנכסי דלא ניידי. אט אט אסף הגמלאי וחסך פרוטה לפרוטה וביקש להפיק פרותיו מפרוטותיו.

לגרסת התובע, הוא הופנה אל הנתבע, שהיה בשעתו מנכ"ל של חברת השקעות, ונוצרו ביניהם יחסים עסקיים, במסגרתם השקיע התובע כספים באמצעות הנתבע. במרוצת הזמן, היחסים העסקיים הפכו ליחסי חברות ואמון, שבגינם נאות התובע להעניק לנתבע הלוואות שונות בסכומים שונים, אותם מסרב כיום הנתבע להשיב.

לגרסת הנתבע, לא דובר בהלוואה כי אם בהשקעה של התובע בחברה העוסקת במסחר בתכשיטים, אשר בתמורה לה הייתה אמורה החברה להקצות לתובע ממניותיה. לפיכך, טוען הנתבע, כי אין כל יריבות בינו ובין התובע, וכי בעל הדין הראוי והנכון הוא החברה לתכשיטים.

בנוסף, טוען הנתבע (התובע שכנגד) כי הוא זה שנתן הלוואות לתובע (הנתבע שכנגד), אותן מסרב כיום התובע להשיב לו, ועל כן יש לפסוק סכומים אלו לזכותו.

מי חייב למי? מה גובה החוב? וממה הוא נובע - בכך יעסוק פסק הדין.

טענות התובע

לטענת התובע, במהלך חודש מרץ 1998, פנה אליו הנתבע והציג עצמו כבעל 50% ממניותיה של חברת "שיא טק תעשיות תכשיטים בעמ" (להלן : "החברה"). לטענתו, הנתבע ביקש לקבל ממנו הלוואה בסך של 50,000 דולר, הדרושה לו לצורך רכישת זהב עבור החברה, במטרה להגדיל את קו ייצור התכשיטים של החברה, דבר שצפוי היה להניב לחברה רווחים נאים.

התובע, בשל יחסי האמון ששררו בינו ובין הנתבע, ניאות להעניק לנתבע את ההלוואה המבוקשת. לטענתו, סוכם ביניהם כי התובע יוכל לבחור באחת משתי החלופות:

האחת - תשואה של 1.5% ריבית חודשית בגין ההלוואה.

השנייה - הנתבע יעביר לידיו של התובע מחצית ממניותיו בחברה, כך שהתובע יהא בעליהן של 25% ממניות החברה.

הנתבע התחייב, כי עד ליום 1 אפריל 1998 ינוסח הסכם לרכישת מניות החברה עבור התובע (נספח ב' לכתב התביעה), אולם בפועל לא נערך כל הסכם כאמור.

התובע העביר לידי הנתבע 10 שיקים על סך 5,000 דולר כל אחד, החל מיום 26 מרץ 1998 ועד ליום 14 אוקטובר 1998, ובסך הכל 50,000 דולר כמוסכם (נספח א' לכתב התביעה).

לגרסת התובע, לאחר מספר רב של פניות לנתבע, בנוגע לקיום הסכם רכישת המניות - פניות שלא נשאו כל פרי - הודיע לנתבע כי הוא מבקש לממש את החלופה הראשונה, קרי הלוואה בריבית חודשית של 1.5%. לטענתו, הנתבע משך אותו בלך ושוב אין ספור פעמים, בתירוצים מתירוצים שונים ולא השיב את שקיבל ממנו כמוסכם ביניהם.

כיום מבקש התובע לחייב את הנתבע להשיב לו את הסך של 232,350 ש"ח, שהם 50,000 דולר, שניתנו לנתבע, על פי שערו היציג של הדולר במועד הגשת כתב התביעה.

טענות הנתבע

הנתבע מכחיש מכל וכל כי ביקש וקיבל מהתובע הלוואה כספית. הנתבע אף מכחיש כי הציג את עצמו בפני התובע כבעל מניות בחברה, או שהתחייב להעביר לו מחצית ממניותיו תמורת ההשקעה בחברה, שכן לגרסתו לא היו לו כל מניות בחברה. לדבריו, התובע ניהל משא ומתן עצמאי עם מנהל החברה, וקיבל ממנו את כל המידע הדרוש לו, ורק לאחר מכן הגיע להחלטה להשקיע בחברה, תמורת הקצאת מניותיה.

לטענת הנתבע, אין כל יריבות בינו ובין התובע, שכן ההשקעה או ההלוואה שניתנו על ידי התובע, כמו גם על ידי הנתבע עצמו, ניתנו לחברה, שהיא אישיות משפטית נפרדת ועצמאית, ולפיכך כל טענה שיש לתובע בנוגע לכספים שהושקעו בחברה עליו להפנות לחברה ולא אליו.

התביעה שכנגד

במקביל להגשת כתב הגנתו, הגיש הנתבע גם כתב תביעה שכנגד.

לטענת הנתבע, התובע יזם אליו פנייה והציע לו להיות שותף בעסקה לרכישת זכויות במקרקעין במושב בית עריף. לגרסתו, מסר לבעל המקרקעין, מר ישראל חג'בי (להלן : "חג'בי"), שיק על סך 10,000 דולר, כמקדמה על חשבון העסקה (נספח ב' לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).

בסופו של יום, העסקה לא יצאה אל הפועל ולטענת הנתבע, התובע התייצב אצל חג'בי ומסר לו כי הוא בא מטעמו של הנתבע, וקיבל לידיו במרמה את סכום המקדמה שנתן הנתבע לחג'בי - סכום אשר שייך לנתבע ולא לתובע. סכום המקדמה עמד במועד הגשת כתב התביעה שכנגד על סך של 48,000 ש"ח.

בנוסף, טוען הנתבע, כי התובע פנה אליו וטען כי נקלע לקשיים כלכליים, איבד את דירתו ורעייתו איימה להתגרש ממנו. לטענתו, התובע היה זקוק לממון למחייתו וביקש את הנתבע לסדר לו פגישה עם רב, ולסייע בידו בסכומי כסף מעת לעת, וכך אכן היה. לגרסת הנתבע, סכומי הלוואותיו שנתן לתובע עומדים על סך של 30,000 ש"ח.